הר הקסמים של המלחמה

האמן והמרצה יונתן הירשפלד: "האמנות מושכת אותנו מאזור הביניים, וזאת משום שלאמנות יש "אודותיות" (aboutness), היא אודות דבר מה. אבל, וזה סודה, היא איננה אקטואליה. היא איננה מרדף אחר נוצת ההווה ברוח"
יונתן הירשפלד

לאחרונה נזכרתי ב"הר הקסמים" של תומאס מאן. למי שלא מכיר, זהו רומן עב כרס, לפרקים משעמם ומתיש ולרגעים רב יופי, העוסק באנשים שנמלטו מהחיים לבית מרפא בהרים. מין הטרוטופיה כזו שבה העולם לא נוגע. אקסגרציה. חריגה מהחיים. חופש שאין שבים ממנו. הוטל קליפורניה של האיגלס. חשבתי על זה כי הרבה אנשים יצאו מנתיב חייהם והם עכשיו בחו"ל, או אצל ההורים, או לא עובדים, יושבים כל היום וגוללים – מתוך טעות אשלייתית כאילו הקריאה אודות האסון מקנה להם שליטה בו, והמבט מבחוץ על הדברים מוציא אותם באמת מחוץ להם. 

רבים שוקעים בימים אלו בהתעסקות בקטנות החיים: לבשל, לאכול, לסדר, לנקות, לראות קצת איזה סרט, כל אלו, כאילו ימחקו את הרושם שהוטבע בנשמה כמו חותמת המתכת בלוח השעווה. הנה כי כן נמצאנו בהר הקסמים של המלחמה.

ויש כח אמיתי שלא הייתי מזלזל בו הטמון בבטלה, בבהייה ובחלימה בהקיץ. אני מרחם על הדור הצעיר שגדל לתוך המסכים ואינו יודע כיצד סתם לבהות חסר מעש. ויש כח אמיתי שלא הייתי מזלזל בו, בצלילה אל העולם; בהפשלת שרוולים והתנדבות, ארגון וסיוע לנפגעים. לא פעם התרופה האמיתית היחידה לנפש קרועה היא לעזור למישהו אחר. אני זוכר מימיי כמורה לנוער בסיכון שגם התלמיד הכי פגוע מתחזק כשהוא עוזר לחבר. אבל הר הקסמים מצוי בדיוק בתווך: אתה לא בעולם ולא במדיטציה. לא בוהה ולא עושה. זה זמן ביניים.

וזאת יש לזכור: מוח ריק מתמלא בשטויות. אם אתה לא לומד משהו, קורא משהו, יוצר משהו, חושב על משהו – המוח שלך כבר יבשל לעצמו צ'ולנט עסיסי לענות בו את עצמו. ישנו הרגע המדהים הזה באודיסאה, כשקירקה המכשפה הופכת את גיבוריו של אודיסאוס לחזירים. זהו רגע מדהים כי הם באמת מאושרים ויש להם הכל. הם שמחים לשחק בבוץ ולאכול. יש מידה של אכזריות בלהוציא אותם מהמצב הזה חזרה למצב האנושי. אלא ששוב, מצד האמת, החזירים בבוץ אינם מאושרים – הם בהר הקסמים. הם בהיעדר דעת.

ימי המלחמה הזו הם ימים קשים. אנחנו כולנו בטראומה. אנחנו כולנו הלומים. ראשית ההחלמה היא היציאה מהר הקסמים. וכאן לאמנות יש תפקיד. בעשיית האמנות. בהתבוננות באמנות. בקריאה בכתיבה ביצירה בהאזנה – האמנות מושכת אותנו מאזור הביניים, וזאת משום שלאמנות יש "אודותיות", aboutness , היא אודות דבר מה. אבל, וזה סודה, היא איננה אקטואליה. היא איננה מרדף אחר נוצת ההווה ברוח. יש בה תמיד פניה לאספקט אוניברסלי וקמאי בחוויה האנושית: האסתטי.

בשבועות האחרונים בליבה של המלחמה ציירתי סדרת ציורים מכוערת שאני לא סובל. בגילי, אני כבר לא מתווכח עם הלא מודע, וכשהוא מודיע לי שעלי לצייר משהו – אפילו שאני יודע שלעולם לא יוצג, לעולם לא יימכר, וסביר להניח שבהמשך תהליך העבודה אהרוס אותו כליל – אני מציית ומצייר. זהו השיעור החשוב ביותר שמלמד הגיל את הצייר: תן קרדיט ללא מודע. 

לאחרונה סידרתי את הסדרה המכוערת הזו על קיר הסטודיו ובהיתי בה. כמו מבקר אמנות התחלתי לקטול אותה באוזני עצמי: היא לא יודעת מה היא רוצה להיות! היא לא פה ולא שם! היא לא הרצאה ולא זימרה, לא שירה ולא גמגום. כן, עניתי לעצמי. היא תיעוד של ציור מתוך הר הקסמים של המלחמה. ציורים, כנגד הר הקסמים. ציורי מנוסה.

דימויים: יונתן הירשפלד, מהנעשה בסטודיו בימים אלה

כיצד ניתן להתאבל?
מחשבות על פרידה מאהובים בעקבות דרידה

והרי לא ייתכן שכל מה שייאמר וייכתב על הימים האלו יהיה זעקות השבר ואיומי הרהב. לא ייתכן שכל השיח יהיה בצבאי \ פוליטי \ תקשורתי. אל מול כל הצער הזה. מול כל האימה הזו. חייבת להיות אפשרות לומר משהו דק. עדין. רב-רבדי. חצי שקוף. לא פוליטי, אנושי.

לאחרונה קיבלתי מאיתמר לוי האהוב כמה ספרי פילוסופיה. בהם גם "היה שלום: לעמנואל לוינס" של דרידה. זהו מאמר קצר מאד שבו דרידה נפרד מחברו הפילוסוף היהודי הגדול. אני מבקש לחלץ ממנו כמה מחשבות על אבל ופרידה מאהובים.

שנים שאלתי את עצמי מהו פשר המנהג המוזר הזה שרואים לפעמים בהלוויות שהמספידים פונים אל המת. דרידה פותח מיד בתחילת המאמר ומסביר: להתאבל משמעו לפנות אל המת. לא לדבר עליו ובוודאי לא על הדובר. להתאבל זה לפנות אל המת, כדי שהפניה תשאיר את דממתו תלויה באוויר כסוג של קיום.

יש סוג של יש המתקיים בעולם כהיעדר, למשל כשאתה ממתין למישהו: הוא קים כהיעדרו בנקודת המפגש. הפניה אל המת היא מפגש עם המוות אותו הגדיר לוינס כ"אי תשובה". לוינס כינה את המוות אי- תשובה, ולפעמים "הסבלנות של הזמן", כלומר המוות שייך לממלכת הישים.

דרידה מחזק את העמדה הזו של לוינס ומדגיש שבאבל עלינו להתרחק מכל מה שמוסב אל עבר האין. זוהי הגות אנטי היידגריאנית (היידגר כאמור רואה את כל הקיום האנושי כהיות לקראת האין)- אני מזכיר שלוינס ראה בהיידגר ריק מוסרי וקשר זאת למשיכתו אל האין. להתאבל זה לא לחשוב על המת כמי שאיננו אלא ליצור אותו כיש בתוך ההיעדר.

מכל הדיכוטומיות שדרידה נלחם בהן: יום \ לילה, אור \ חושך, גבר \ אישה וכולי, הראשית והקריטית ביותר היא הדיכוטומיה יש \ אין. כאן פוגש דרידה את לוינס. ובמובן מסוים את הפסיכולוגיה המבדילה בין המתאבל לדיכאוני. המתאבל מייצר לעצמו את המת האהוב כאובייקט פנימי, ולכן עבורו העולם איבד משהו, אבל במובן עמוק הוא לעולם לא יאבד את האהוב המת -שנעשה כעת לבשר מבשרו. הדיכאוני, להבדיל, הוא זה שבעת המפגש עם המוות פתח שגרירות של האין, מעין חור שחור בולעני ומר הגר עכשיו כדייר קבע במרכז הוויתו.

היכולת הזו להתאבל. לפנות אל המת. להשאיר אותו קים כאי תשובה. הפירוק הזה של הדיכוטומיה יש \ אין. דרידה מכנה זאת טראומה מאושרת.

 

יונתן הירשפלד, אוקטובר 2023

כותבים את המצב >>

Facebook