הר הקסמים של המלחמה

לאחרונה נזכרתי ב"הר הקסמים" של תומאס מאן. למי שלא מכיר, זהו רומן עב כרס, לפרקים משעמם ומתיש ולרגעים רב יופי, העוסק באנשים שנמלטו מהחיים לבית מרפא בהרים. מין הטרוטופיה כזו שבה העולם לא נוגע. אקסגרציה. חריגה מהחיים. חופש שאין שבים ממנו. הוטל קליפורניה של האיגלס. חשבתי על זה כי הרבה אנשים יצאו מנתיב חייהם והם עכשיו בחו"ל, או אצל ההורים, או לא עובדים, יושבים כל היום וגוללים – מתוך טעות אשלייתית כאילו הקריאה אודות האסון מקנה להם שליטה בו, והמבט מבחוץ על הדברים מוציא אותם באמת מחוץ להם. 

רבים שוקעים בימים אלו בהתעסקות בקטנות החיים: לבשל, לאכול, לסדר, לנקות, לראות קצת איזה סרט, כל אלו, כאילו ימחקו את הרושם שהוטבע בנשמה כמו חותמת המתכת בלוח השעווה. הנה כי כן נמצאנו בהר הקסמים של המלחמה.

ויש כח אמיתי שלא הייתי מזלזל בו הטמון בבטלה, בבהייה ובחלימה בהקיץ. אני מרחם על הדור הצעיר שגדל לתוך המסכים ואינו יודע כיצד סתם לבהות חסר מעש. ויש כח אמיתי שלא הייתי מזלזל בו, בצלילה אל העולם; בהפשלת שרוולים והתנדבות, ארגון וסיוע לנפגעים. לא פעם התרופה האמיתית היחידה לנפש קרועה היא לעזור למישהו אחר. אני זוכר מימיי כמורה לנוער בסיכון שגם התלמיד הכי פגוע מתחזק כשהוא עוזר לחבר. אבל הר הקסמים מצוי בדיוק בתווך: אתה לא בעולם ולא במדיטציה. לא בוהה ולא עושה. זה זמן ביניים.

וזאת יש לזכור: מוח ריק מתמלא בשטויות. אם אתה לא לומד משהו, קורא משהו, יוצר משהו, חושב על משהו – המוח שלך כבר יבשל לעצמו צ'ולנט עסיסי לענות בו את עצמו. ישנו הרגע המדהים הזה באודיסאה, כשקירקה המכשפה הופכת את גיבוריו של אודיסאוס לחזירים. זהו רגע מדהים כי הם באמת מאושרים ויש להם הכל. הם שמחים לשחק בבוץ ולאכול. יש מידה של אכזריות בלהוציא אותם מהמצב הזה חזרה למצב האנושי. אלא ששוב, מצד האמת, החזירים בבוץ אינם מאושרים – הם בהר הקסמים. הם בהיעדר דעת.

ימי המלחמה הזו הם ימים קשים. אנחנו כולנו בטראומה. אנחנו כולנו הלומים. ראשית ההחלמה היא היציאה מהר הקסמים. וכאן לאמנות יש תפקיד. בעשיית האמנות. בהתבוננות באמנות. בקריאה בכתיבה ביצירה בהאזנה – האמנות מושכת אותנו מאזור הביניים, וזאת משום שלאמנות יש "אודותיות", aboutness , היא אודות דבר מה. אבל, וזה סודה, היא איננה אקטואליה. היא איננה מרדף אחר נוצת ההווה ברוח. יש בה תמיד פניה לאספקט אוניברסלי וקמאי בחוויה האנושית: האסתטי.

בשבועות האחרונים בליבה של המלחמה ציירתי סדרת ציורים מכוערת שאני לא סובל. בגילי, אני כבר לא מתווכח עם הלא מודע, וכשהוא מודיע לי שעלי לצייר משהו – אפילו שאני יודע שלעולם לא יוצג, לעולם לא יימכר, וסביר להניח שבהמשך תהליך העבודה אהרוס אותו כליל – אני מציית ומצייר. זהו השיעור החשוב ביותר שמלמד הגיל את הצייר: תן קרדיט ללא מודע. 

לאחרונה סידרתי את הסדרה המכוערת הזו על קיר הסטודיו ובהיתי בה. כמו מבקר אמנות התחלתי לקטול אותה באוזני עצמי: היא לא יודעת מה היא רוצה להיות! היא לא פה ולא שם! היא לא הרצאה ולא זימרה, לא שירה ולא גמגום. כן, עניתי לעצמי. היא תיעוד של ציור מתוך הר הקסמים של המלחמה. ציורים, כנגד הר הקסמים. ציורי מנוסה.