רעות ברנע
דצמבר 2023. דימוי: לארי אברמסון, חובבי ציון II, שנת 2014
"בלי להכיר את הקאנון, אי אפשר להבין נרטיבים נוספים", אומרת טלי תמיר, לקראת חלקו השני של הקורס "תולדות האמנות – הקאנון ונרטיבים נוספים" שייפתח בסמסטר ב', "האלטרנטיבה בנויה על הבסיס". תמיר, היסטוריונית של האמנות ואוצרת עצמאית של אמנות עכשווית, היא אחת המרצות הוותיקות והאהובות בבית לאמנות ישראלית, ושני הכובעים שלה מאפשרים לה להתייחס גם לאירועים היסטוריים מנקודת מבט עכשווית שחשובה תמיד, ובטח עכשיו. "הקורס כולו שואל על הנרטיב המכונן. הוא מנסה להאיר את העובדה שמישהו ניסח וקיבע את הנרטיב המרכזי, ועיצב אותו לטובת מטרות מסוימות, בעיקר – בראשית הציונות – לבניית זהות לאומית".
העיסוק של תמיר בחיפוש אחרי הנרטיבים הנוספים מלווה את עבודתה מאז ומתמיד, בין השאר כאוצרת של גלריה הקיבוץ (1995 – 2005) שפעלה במרכז תל אביב. "חלק גדול מהעיסוק שלי בגלריה הקיבוץ לאורך העשור שהייתי שם אוצרת, היה בהצגת ובזיהוי אמנים שלא היו במיינסטרים", היא מספרת. "כמו גדעון עפרת וגליה בר אור, גם אני הייתי אמונה על חשיפה של אמנים נידחים, שכוחים, או כאלה שהם איכותיים ומעניינים אך עולם האמנות המרכזי החמיץ אותם ולא נתן את דעתו עליהם".
החלק הראשון של הקורס מסתיים ברגע שבו נוצר קונפליקט בין תנועת אופקים חדשים, שדגלה בהפשטה ובגישה אוניברסלית, לבין קבוצת האמנים הריאליסטים שעסקו במציאות המקומית: "אני מעלה את השאלה איך אפשר להסביר את ניצחון ההפשטה דווקא בעשור של שנות ה-50 שהיה העשור עם הכי הרבה מצוקות חברתיות ופוליטיות: עלייה, הגירה, עיצוב תבניות חיים ומגורים וכו'. איך קרה שהמופשט הלירי של 'אופקים חדשים' הפך להיות הסמל המייצג של המודרניזם הישראלי ושל האמנות הישראלית בכלל בתקופה מסוימת".
את הסמסטר השני תפתח תמיר בשנת 1958 – שנת העשור למדינת ישראל, והשיעורים הראשונים יעסקו בשנות השישים המוקדמות, עד מלחמת ששת הימים, שלטענתה הוא העשור הכי משוחרר, חילוני ואופטימי של מדינת ישראל: "אני טוענת שזהו תור הזהב של האמנות והתרבות הישראלית, ולא שנות העשרים", אומרת תמיר, "אם אנחנו בוחנים את התקופה הזו, ביחס למה שקורה היום, כשכולנו נתבעים לאשר ולחזק את הזהות היהודית, חשוב להבין שבשנות השישים המוקדמות הייתה חוויה אמיתי של דמוקרטיה תוססת ושל פתיחות לעולם הגדול, של אהבת תרבות לגווניה השונים, בלי קשר לזהות או לדת. היה איזה רגע של חסד, כאילו הצלחנו באמת להקים מדינה חופשית ומשוחררת, שפניה אל העולם. זה היה רגע יפה של תמימות. וזה גם היה הרגע האחרון לפני שהפכנו לכובשים ולמתנחלים במפגיע".
"את הסמסטר השני תפתח תמיר בשנת 1958 – שנת העשור למדינת ישראל, והשיעורים הראשונים יעסקו בשנות השישים המוקדמות, עד מלחמת ששת הימים, שלטענתה הוא העשור הכי משוחרר, חילוני ואופטימי של מדינת ישראל: "אני טוענת שזהו תור הזהב של האמנות והתרבות הישראלית"
את רוח התקופה מייצגים בעיניה של תמיר שני אמנים מרכזיים: אריה ארוך ואביבה אורי. "שניהם מייצגים באופן מובהק את הצורך להשתחרר ממוסר ההתגייסות הלאומית-ציונית ולפנות לאמירה אינטימית ואינדיבידואלית", אומרת תמיר. "ארוך שבר את הדיכוטומיה בין הגלות לתרבות הישראלית, ובאופן טבעי יצר איחוי ורצף רגשי וביוגרפי. הוא שבר את האיסור של זריצקי להימנע מעיסוק ב'אני' הפרטי, שבר את המסגרת הלאומית והציב במקומה את רעיון הבית והמשפחה. על אחד הציורים הוא כתב 'מה שלום האנשים, איך הם חיים', במקום לשאול מה שלום המדינה והפרויקט הציוני. יש בזה מסר כללי, לדעתי, גם היום, שמאפשר לשאול מה שלום האנשים ואיך הם חי, למשל, בכפר עזה? איך הם חיים בניר עוז? איך הם חיים באופקים? מה קורה להם? וגם – איך הם חיים בעזה ובסג'עייה".
"באביבה אורי אני רואה את האמנית הפוליטית הראשונה", אומרת תמיר. "היא הראשונה שנתנה כותרת לסדרת רישומים משנות השמונים – 'מי המנצחים ומי המנוצחים, שאלה שמערערת על תזת הניצחון הישראלית ("יחד ננצח"). אורי הציבה את החרדה לפני התקווה והחזון, ונתנה לגיטימציה לגודש ועומס רגשיים במקום הסגפנות הישראלית והאיפוק הרגשי שמשלו בכיפה".
השיעורים הבאים ימשיכו לעסוק במודרניזם הישראלי החדש, ובמקומם המרכזי של רפי לביא, אורי ליפשיץ ויגאל תומרקין – "'אמני הפרא', המתיילדים והמשתוללים של האמנות הישראלית, שכביכול מרדו באופקים חדשים, גם-אם בהמשך הסתבר שזה לא היה מרד מלא. שני שיעורים יוקדשו לשנות ה-70, ויעסקו בעלייה של האמנות המושגית בהשפעת הקונספטואליזם האמריקאי, ובהתפתחות של פעולות ואמירות פוליטיות וביקורתיות, כמו אירוע 'מצר-מסר' והתערוכות של קבוצת 'המשותף קיבוץ', שבין השאר עסקה במחאות חוזרות ונשנות כנגד מלחמת לבנון. אז לראשונה נוצר שיתוף אמנותי בין יהודים וערבים והחלה חשיבה ביקורתית ביחס לפרויקט הציוני, לכיבוש ולמפעל ההתנחלות".
"שני שיעורים יוקדשו לשנות ה-70, ויעסקו בעלייה של האמנות המושגית בהשפעת הקונספטואליזם האמריקאי, ובהתפתחות של פעולות ואמירות פוליטיות וביקורתיות, כמו אירוע 'מצר-מסר' והתערוכות של קבוצת 'המשותף קיבוץ', שבין השאר עסקה במחאות חוזרות ונשנות כנגד מלחמת לבנון"
השיעורים האחרונים בסמסטר השני יציגו כמה נושאי חתך, שיפתחו מבט רחב על נוכחות השואה באמנות ישראלית, על התפתחות הזהות המזרחית וקבוצת האמנים והאוצרים שעסקו בכך, באמנות של נשים ובנושאי מגדר ופמיניזם ובעלייתה של האמנות הפלסטינית בארץ בעשורים האחרונים וקשריה האמביוולנטיים עם האמנות הישראלית.
"כשאני מלמדת על הנוכחות הנשית באמנות ישראלית אני מציבה שאלה מרכזית: אילו אמניות שינו את הסדר הגברי ואילו הצטרפו אליו. על פי מדד זה אפשר לומר, למשל, שלאה ניקל הצטרפה למופשט של זריצקי ושטרייכמן ואילו אביבה אורי יצרה מהלך משלה. בהמשך אדון ביוכבד וינפלד שעסקה בגוף הנשי והקדימה את זמנה ועד מיכל נאמן, דגנית ברסט ותמר גטר. אם אספיק אנסה להעלות את השאלה של אמנות באגף הימני של החברה הישראלית ונברר איזה סוג של אמנות נוצר מעבר לקו הירוק והאם נכונה הטענה שאין לה נראות; אני לא יודעת אם אצליח לגעת בנושא המלחמה הנוכחית – עדיין הנושא קרוב וכאוב מידי כדי להבין איך האמנות מגיבה ומה נכון לעשות ולהראות".
"אני ניזונה מהמחשבה המובהקת שהדור שלנו גדל עליה, שקאנון הוא בכל מקרה יצור מלאכותי ומחשבה נרכשת, שמעניקה לקולקטיב מסוים זהות נכספת. את ההגדרה הנחשקת הזו אני בוחנת כל הזמן מחדש, כי לשם כך נוצר קאנון – על מנת לשוב ולבחון אותו שוב ושוב מחדש", מסכמת תמיר. "קאנון הוא אולי הדרך שאותה אתה מכיר, אבל תמיד יש דרכים נסתרות ותנועות ביקורתיות ואופוזיציוניות, שמציעות מהלכים אחרים, מתוכן צומחת האמנות של העתיד".
"קאנון הוא יצור מלאכותי ומחשבה נרכשת, שמעניקה לקולקטיב מסוים זהות נכספת. את ההגדרה הזו אני בוחנת כל הזמן מחדש, כי לשם כך נוצר קאנון – על מנת לשוב ולבחון אותו שוב ושוב מחדש"
by GemPlan