"במסכות האלה כתובה כל החוכמה של הכפר"

"שום דבר לא תופס אותך במקרה", אומר האדריכל מיכאל וייס, שיש גם שיגדירו אותו אספן – הגדרה שלא תמיד תופסת מבחינתו כמדויקת. מביתו הפרטי בתל אביב הוא מנהל יחד עם אשתו את "אוסף דינה ומיכאל וייס", שמונה כמה מאות של פרטי אמנות שמוצאם באפריקה – כאלה שהוא מקווה שיום אחד ייחשפו לעיניים רבות ורלוונטיות יותר. "אני נגד הרעיון של לצבור לשם לצבור", הוא אומר. "אני מעריך ואני אומר כל יום תודה לאל – גם בימים הטובים וגם בימים הרעים, אבל המטרה שלי היא להוציא את האוסף הזה החוצה". לקראת הקורס החדש, "אפריקה מעוררת", שיפתח במאי 2024 בבית לאמנות ישראלית, יתאפשר לקהל סיור מיוחד באוסף.

וייס הוא אדריכל ותיק, שאחראי בין השאר על מתחם קבר אריאל שרון, ביתו של בנימין נתניהו בקיסריה (שבנה עבור הבעלים הקודמים שלו, הוא מבקש להדגיש) ובתים ומבנים שונים בארץ ובעולם. האוסף של וייס מתמקד בעבודות מאוד ספציפיות בתוך עולם האמנות האפריקאי – ועיקרו בפריטים ששימשו את קהילת הבאגה בגינאה בתקופה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. 

מי שאינו מתמצא בהיסטוריה או בתרבות אפריקאית אולי יכיר את דימוי ה"נימבה" – האם הגדולה של קהילת הבאגה – אחד מחפצי הפולחן המשמעותיים ביותר בתרבות הזו, הודות לאמן איקוני אחד – פאבלו פיקאסו, שרכש מסיכת נימבה אפריקאית בשנת 1928 שהיוותה בהמשך השראה ודימוייה הופיעה בחלק מעבודותיו. הנימבה היא חפץ או מסכה שמשמשת למטרות פולחן, מגולפת בעץ. היא מציגה דמות אישה, לעיתים גם כזו בעלת ארבע רגליים, חזה גדול ותלוי, ראש מוגדל עם אף מחודד וארוך, אזניים וסנטר בולטים. מי שאינו מתמצא בהיסטוריה או בתרבות אפריקאית אולי יכיר את דימוי ה"נימבה" – האם הגדולה של קהילת הבאגה – אחד מחפצי הפולחן המשמעותיים ביותר בתרבות הזו, הודות לאמן איקוני אחד – פאבלו פיקאסו, שרכש מסיכת נימבה אפריקאית בשנת 1928 שהיוותה בהמשך השראה ודימוייה הופיעה בחלק מעבודותיו. 

לגינאה הגיע וייס לראשונה בשנת 2009, אחרי הרבה שנים של עבודה על פרויקטים ברוסיה, בעיקר במוסקבה. דרך עבודתו במוסקבה יצר קשרים עם ראש ממשלת גינאה, וכשהגיע לראשונה למדינה כאורח שלו, מהרגע הראשון לקחו אותו ברצינות. "כל סיבוב שלי שם ארך שבוע, היה לי זמן חופשי שאותו כמובן ניצלתי כדי ללכת לחפש אמנות. לאט לאט התחלתי להכיר אנשים ובסוף יצרתי קבוצה שאיתה עבדתי במשך שנים רבות, שותפים נפלאים לדרך שכל מה שאני עושה הוא בשיתוף איתם".

הקבוצה הזו כוללת מורים מקומיים שמסייעים לו להגיע למקומות ספציפיים בגינאה, שבה, הוא מספר, ביקר מאז עשרות רבות של פעמים. אותם האנשים גם שומרים עליו ומזהירים אותו כשצריך (וצריך). "בעונת הגשמים בגינאה יורדים 5,000-6,000 מיליליטר מים בממוצע. השמיים נהיים שחורים והחום הוא אינסופי. אתה ממש רואה את החיידקים הולכים ברחוב. באחת העונות הרטובות מישהו כנראה השתעל עליי וחטפתי שפעת גינאית, אושפזתי באיכילוב והגוף שלי היה במצב שאפילו כוח לפתוח את העפעפיים לא היה לי".