"במסכות האלה כתובה כל החוכמה של הכפר"

ראיון מיוחד עם האספן מיכאל וייס המתמחה באמנות הבאגה מאפריקה, לקראת סיור מיוחד שנקיים באוסף הפרטי בביתו, במסגרת הקורס החדש "אפריקה מעוררת" בבית לאמנות ישראלית שיפתח בחודש מאי 2024
Page 117_01
רעות ברנע

רעות ברנע

אפריל 2024. צילומים: מתוך אוסף דינה ומיכאל וייס, צילום: דוריאן גוטליב

"שום דבר לא תופס אותך במקרה", אומר האדריכל מיכאל וייס, שיש גם שיגדירו אותו אספן – הגדרה שלא תמיד תופסת מבחינתו כמדויקת. מביתו הפרטי בתל אביב הוא מנהל יחד עם אשתו את "אוסף דינה ומיכאל וייס", שמונה כמה מאות של פרטי אמנות שמוצאם באפריקה – כאלה שהוא מקווה שיום אחד ייחשפו לעיניים רבות ורלוונטיות יותר. "אני נגד הרעיון של לצבור לשם לצבור", הוא אומר. "אני מעריך ואני אומר כל יום תודה לאל – גם בימים הטובים וגם בימים הרעים, אבל המטרה שלי היא להוציא את האוסף הזה החוצה". לקראת הקורס החדש, "אפריקה מעוררת", שיפתח במאי 2024 בבית לאמנות ישראלית, יתאפשר לקהל סיור מיוחד באוסף.

וייס הוא אדריכל ותיק, שאחראי בין השאר על מתחם קבר אריאל שרון, ביתו של בנימין נתניהו בקיסריה (שבנה עבור הבעלים הקודמים שלו, הוא מבקש להדגיש) ובתים ומבנים שונים בארץ ובעולם. האוסף של וייס מתמקד בעבודות מאוד ספציפיות בתוך עולם האמנות האפריקאי – ועיקרו בפריטים ששימשו את קהילת הבאגה בגינאה בתקופה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. 

מי שאינו מתמצא בהיסטוריה או בתרבות אפריקאית אולי יכיר את דימוי ה"נימבה" – האם הגדולה של קהילת הבאגה – אחד מחפצי הפולחן המשמעותיים ביותר בתרבות הזו, הודות לאמן איקוני אחד – פאבלו פיקאסו, שרכש מסיכת נימבה אפריקאית בשנת 1928 שהיוותה בהמשך השראה ודימוייה הופיעה בחלק מעבודותיו. הנימבה היא חפץ או מסכה שמשמשת למטרות פולחן, מגולפת בעץ. היא מציגה דמות אישה, לעיתים גם כזו בעלת ארבע רגליים, חזה גדול ותלוי, ראש מוגדל עם אף מחודד וארוך, אזניים וסנטר בולטים. מי שאינו מתמצא בהיסטוריה או בתרבות אפריקאית אולי יכיר את דימוי ה"נימבה" – האם הגדולה של קהילת הבאגה – אחד מחפצי הפולחן המשמעותיים ביותר בתרבות הזו, הודות לאמן איקוני אחד – פאבלו פיקאסו, שרכש מסיכת נימבה אפריקאית בשנת 1928 שהיוותה בהמשך השראה ודימוייה הופיעה בחלק מעבודותיו. 

לגינאה הגיע וייס לראשונה בשנת 2009, אחרי הרבה שנים של עבודה על פרויקטים ברוסיה, בעיקר במוסקבה. דרך עבודתו במוסקבה יצר קשרים עם ראש ממשלת גינאה, וכשהגיע לראשונה למדינה כאורח שלו, מהרגע הראשון לקחו אותו ברצינות. "כל סיבוב שלי שם ארך שבוע, היה לי זמן חופשי שאותו כמובן ניצלתי כדי ללכת לחפש אמנות. לאט לאט התחלתי להכיר אנשים ובסוף יצרתי קבוצה שאיתה עבדתי במשך שנים רבות, שותפים נפלאים לדרך שכל מה שאני עושה הוא בשיתוף איתם".

הקבוצה הזו כוללת מורים מקומיים שמסייעים לו להגיע למקומות ספציפיים בגינאה, שבה, הוא מספר, ביקר מאז עשרות רבות של פעמים. אותם האנשים גם שומרים עליו ומזהירים אותו כשצריך (וצריך). "בעונת הגשמים בגינאה יורדים 5,000-6,000 מיליליטר מים בממוצע. השמיים נהיים שחורים והחום הוא אינסופי. אתה ממש רואה את החיידקים הולכים ברחוב. באחת העונות הרטובות מישהו כנראה השתעל עליי וחטפתי שפעת גינאית, אושפזתי באיכילוב והגוף שלי היה במצב שאפילו כוח לפתוח את העפעפיים לא היה לי". 

מראה הצבה מהתערוכה "אמנות מכושפת" (מוז"א, אוצרת ד"ר דבי הרשמן, אוסף דינה ומיכאל וייס). צילום: דוריאן גוטליב

כל זה לא מנע מוייס להמשיך לנסוע לגינאה, כמובן. "אלה דברים שאני מתרגש מהם כי אני יודע שהם גווילי הקודש. במסכות האלה כתובה כל החוכמה של הכפר. יש לי פה ארבע מסכות ווה שהן מסכות החוכמה, שלוש מהן הגיעו אליי בתקופת האבולה. אבל מי מסתובב בגינאה בתקופת האבולה? רק אני. הצמידו לי אחות שליוותה אותי וכשהגעתי חזרה ארצה הייתי צריך למדוד כל בוקר חום". 

כשהחל וייס להתעניין באמנות אפריקאית, הוא ממש לא חשב שזה מה שיהפוך לייעוד שלו בחיים. "לא ידעתי שעם השנים זה יהפוך למסע. היום אני מבין את החשיבות של זה, בייחוד בגלל שהבאגה סומכים עליי. עם הזמן הבנתי שזו האחריות שלי. אני לא יכול לקנות דברי קודש בלי אחריות. אם אתה לא מבין את זה – אל תיגע בזה".

"לא ידעתי שעם השנים זה יהפוך לקווסט. היום אני מבין את החשיבות של זה, בייחוד בגלל שהבאגה סומכים עליי. עם הזמן הבנתי שזו האחריות שלי. אני לא יכול לקנות דברי קודש בלי אחריות. אם אתה לא מבין את זה – אל תיגע בזה"

עם השנים והעמקתו בתחום הפך וייס לא רק למומחה לאמנות הבאגה, אלא גם לכזה שמתמצא באופן מעמיק בהיסטוריה של המקום, בתרבות שלו ובסיפורים אודותיו. גם עם העובדה שלהרבה מהאמנות האפריקאית מתייחסים היום ככזו שהגיעה בדרכים לא כשרות אל העולם המערבי ובהרבה מקרים נבזזה מקהילות המקור שלה הוא נאלץ לא פעם להתמודד. 

"בשנת 1958 נעשה מה שמכנים 'הג'יהאד הגדול' של בזיזת פרטי האמנות. זו היתה השנה שבה הכריזה גינאה על עצמאות, והסוכנים הצרפתים ששהו במדינה עד אז בהיותה קולוניה צרפתית הם אלה שארגנו אותה. חלק מהאמנות שהם טענו שהם 'רכשו' אז הגיעה גם למוזיאונים החשובים בעולם, והיום מודעים לעובדה הזו. גם כשפריטים מאותה התקופה מוצגים היום בסמית'סוניאן מגדירים אותם כ-Looted  (אמנות בזוזה, שדודה). 

"בשנת 1958 נעשה מה שמכנים 'הג'יהאד הגדול' של בזיזת פרטי האמנות. זו היתה השנה שבה הכריזה גינאה על עצמאות, והסוכנים הצרפתים ששהו במדינה עד אז בהיותה קולוניה צרפתית הם אלה שארגנו אותה"

"אחת הבעיות היא שהמשטר הקולוניאליסטי ששלט בגינאה טרום עצמאותה רצה להנחיל לציבור במערב את התפיסה שהפריטים האלה הם פריטים ארכיאולוגיים. הם רצו להראות שהתרבות הזו שייכת לעבר, אבל זוהי לא ארכיאולוגיה. הפריטים הכי ותיקים הם משנת 1880, ישנים מאלה פשוט לא נשמרו כי הם פשוט לא שורדים את תנאי מזג האוויר ואת תנאי האחסון בבתי קש ביער. 

"על פריטים שהגיעו לפני 1958 זה לא פייר להגיד שהם גנובים, כי בני קהילת הבאגה מוכרים ותמיד מכרו. אבל את הפריטים הקדושים באמת הם לא מכרו אף פעם. אחרי המהפכה של 1958 החל האסלאם להשתלט על המקום. היום בכל הכפרים בגינאה יש מסגד והאסלאם המודרני הוא זה ששולט שם, לכן פריטי הקודש האלה עוינים את המנהיגות הצעירה . אם הם יישארו שם – הם ייהרסו ויפוזרו כמו כל שאר הפריטים מהעבר". 

רוב פריטי הקודש שרכש וייס במהלך השנים מגיעים ממקום ספציפי בתוך קהילת הבאגה – קהילת הנשים. חברת הבאגה המסורתית לא חיה במבנים של משפחות או בתי אב, אלא בקהילות של נשים וקהילות של גברים. "למרות שלא תכננתי שזה יהפוך לייעוד שלי, הנושא של התיעוד היה קיים אצלי משום מה כבר מההתחלה. כל עבודה צילמתי וקיטלגתי באופן מוזיאלי (בעבודה משותפת עם הצלם דוריאן גוטליב), ונהיה לנו מאגר של אלפי צילומים". 

בימים אלה עובד וייס על ספר שיראה אור באנגלית, שיכיל את כל הצילומים והתיעוד של מאות הפריטים שברשותו, לצד טקסטים ומאמרים רלוונטיים. בשנים האחרונות הוצגו עבודות מהאוסף שלו במסגרת כמה תערוכות חשובות – בין השאר תערוכה שאצרה דורית שפיר במוזיאון ישראל; בתערוכה "אמנות מכושפת" במוזיאון ארץ ישראל; בתערוכה במוזיאון לתרבות עמי האסלאם בבאר שבע ובתערוכה "שמי הוא מריאן" של האמן היהודי מריאן במוזיאון תל אביב – שהושפע גם הוא ממסכות אפריקאיות. על קיר הכניסה של חלל התערוכה, שניסה לדמות את הסטודיו של מריאן, ניתלו מסכות מהאוסף של וייס. 

"האוסף הזה חייב לצאת בסופו של דבר למקום ציבורי. אני לא זר לערך המסחרי שלהם אבל זה לא העניין. מדובר באוצרות תרבות של תת-יבשת והם לא צריכים לשבת בבית בתל אביב, או בכלל בישראל. הם צריכים לחזור לדיאספורה האפריקאית, למקומות שבהם יושבת הקהילה האפריקאית ברחבי העולם. התפקיד שלי הוא לחשוף אותן, אבל לא להחזיק בהן. אין לי ספק שבנושא הזה אני רק צינור". 

פרט מאוסף מיכאל וייס. צילום: דוריאן גוטליב

אפריקה מעוררת

קורס חדש וייחודי על אמנות אפריקה בעבר ובהווה והשפעתה על האמנות הישראלית. פתיחה: מאי 2024
Facebook