"אחד המקומות הטובים בעולם לגדל ילדים"

כיום, אחרי אירועי שבעה באוקטובר, כבר קשה לראות בעבודה הזו את האור והתקווה שהיו בה. אותן תמונות ואותן מילים התמלאו במרירות בלתי נסבלת. עשר הנשים האלו – איפה הן עכשיו? האם הם עדיין בחיים, האם הן חטופות, האם הן הצליחו להינצל?  אנחנו כבר יודעים שהממ"דים, שנתנו תחושת רוגע וביטחון למרואיינות, לא הגנו על תושבי הקיבוץ, אלא הפכו למלכודת שאין ממנה בריחה. אנחנו יודעים שחסד לא חל גם על ילדי הקיבוץ, שהאימהות שלהם דאגו להם כל כך.

הידע החדש הזה מעניק משמעות חדשה ליצירה – המשמעות של נבואה איומה. גם הטבע היפה מקבל פתאום פן סימבולי – פריחתה של כלנית בצבע אדום, הפרח שהפך לא רק לאחד הסמלים של ישראל אלא גם לסמל האמנותי של המלחמה  – נתפסת כאזהרה על האסון המתקרב. 

אך יש לעבודה הזו עוד משמעות – המשמעות של תיעוד, שנשאר למרות הכול, אחרי הכול. המדיום של וידאו אינו תלוי במקום, הוא מתפשט בלי להינזק, לא נשרף כמו מבנים, לא נכחד כמו אנשים. היצירה של תמר נסים שומרת לפחות על חלק מהנפש של המקום, של דורות הנשים שחיו בו – ובכך ממלאת את אחת מתפקידי האמנות  – להנציח את מה שנעלם, להכניס אותו להיסטוריה, לזיכרון הקולקטיבי. 

כל תקופה קשה ומזעזעת נותנת דחיפה להופעת יצירות אמנות חדשות. עכשיו מתרחשת פריחה עצומה – ועצובה – של היצירות המוקדשות למלחמה בישראל. היצירות האלו מבטאות אובדן, עצב ואימה כתגובה לאירועים הקשים שעוברים על הארץ. העבודה של תמר נסים היא אחרת. האמנית לא ידעה איזו משמעות תקבל יצירתה אחרי כמה שנים. היא צילמה את המקום, הדומה לגן עדן שביר, שקיים תחת סכנת היעלמות תמידית – ועכשיו, כשהוא אכן נעלם, מה שנשאר זה התיעוד. היצירה הפכה קשה מאוד לצפייה, אך הכרחית להישרדות של הזיכרון.