גיא סער רוסו
אוקטובר 2024. פיסול בעת מלחמה חלק ג' (נכתב במרץ-אפריל 2024). עריכה ודיאלוג: רות חוף. צילומים מהסטודיו: גיא סער רוסו
פיסול בעת מלחמה, חלק א'
פיסול בעת מלחמה, חלק ב'
עוד יום עבודה חלף בסטודיו, יומה המאתים למלחמה.
גזרי העץ שנבקעו והתפזרו סביב נערמו, נגרפו אל שק והוצאו אל מרפסת הסטודיו. כלי המפסלת ושלל מיני הפטישים נאגדו, נדחסו לצרור. אבני המשחזת שבו למקומם, מעצורי העץ התכנסו לפינה שליד המסור, הקליבות, והשטיחים התנערו משבבי עץ ואבק. בהתאם הפסלים המפוזרים מסביב הופכים שלווים יותר, מאפשרים למביט בהם רווח של מבט. זכרון נקישות הפטיש נחלשות, גם מכאובי הגוף והעצב שוקעים למקומם. הדיאלוג עם החומר נמשך גם אחרי שעות העבודה, מתקיים בשפת עץ שהולכת ומתפענחת מפסל לפסל.
(סדרה)
עבודתי היא לרוב בסדרות, כל צורה או דימוי אני מחפש פעם ועוד פעם בחומר. כשמתגבשת סדרה מתקיים המפגש עם הדימוי במלואו. רק אחרי שפיסלתי כמה פריטים מאותה צורה אני מתחיל להבין מה משך בידי לחפש ולגלות את הצורה הזאת שוב ושוב, מה היה חבוי בעץ.
סדרה היא שרטוט דרך, מסומנים בה הטעויות, החזרות והחיפושים. היא גם כמו משפחה גרעינית בה כל ווריאציה על הצורה והחומר נושאת בתוכה את הקודמת. אני מתבונן בסדרת ציפורי טרף שנעצרו ממעופן, עומדות על גדם עץ, מתבוננות. בכל פעם נוספה ציפור, אט אט הן הפכו ללהקה. הן העתיקו זו מזו את העמידה הדרוכה ואת המבט, כל אחת מהן עדה למתרחש, כולן יחד הופכות את העדות להתרחשות עצמה.
בסדרה שחומר הגלם שלה הוא עץ יש שותפות, הפסלים זה לצד זה ממוקמים שתי וערב כמו יער קטן, זכר לערבות ההדדית שהיתה בינהם איי אז כשהיו מושרשים בקרקע. בסדרה הפיסולית השותפות מתקיימת בניסיון וטעייה, כל פסל הוא תוצר של זה הקודם לו. כל ״טעות״ נרשמת כאפשרות לבא אחריו, הידע מצטבר מפסל לפסל.
ציפורי הטרף נעצרו. רגע אחרי התעופה ושניה אחת לפניה. הן מסמנות יחד עצירה כשהכל סביבן ממשיך לרחוש, אילמותן למראית עין ממלאת בי קול. עייפתי מהמלחמה.
(גריעה)
הגריעה היא הדרך בה אני מפסל, מקלף וחושף את הצורה מהחומר. ניתן לומר גם שזו דרכי בעולם, ההימצאות של הדברים קורת דרך חשיפתם היום יומית. גם המבט שלי גורע, הוא מפלס את דרכו אל תוך/פנים הדברים שכבה אחר שכבה, מבקש שמשהו מסוד הוויתם יתגלה לי. החבוי בפנים דורש קשב עמוק, גם כשהוא כבר שם ואתה הוא זה המחלץ אותו, עליך לחלץ את עצמך איתו. כשהיצירה לקראת סיומה, שבבי העץ מפוזרים לכל עבר, העצה גלוייה וטריה, חשופה אל האוויר והפסל נראה עירום כוולד.
אני מתבונן בו זמן ממושך ושואל: מה חסר לו? האם נדרשת מכה נוספת להמשך קיומו? האם השארתי מספיק חומר שיכסה על פנימיותו? האם ההתבוננות בו מעוררת שאלה? האם הצלחתי לשאול רגע מן הפליאה? אני לוקח את הפסל החמים (בעדינות) ומחפש את האור בו אוכל להביט בו, האור בו הוא מקבל חיים. זה לא אור בוהק, הוא רך, חם ומסתורי, נותן מקום לצללים.
רגע זה מבקש ממני להתמקם מחדש ביחס לפסל שזה עתה נוצר, או לסדרת הפסלים, לעיתים יש לעזוב, אפילו שמוקדם, שהמהלך הפיסולי ישאר כסימן, שהעץ ישאר כחומר גלם. בעבודת הפיסול עליי להיות מוכן לא לדייק, להעז, להיפצע, להשתנות.
(מדבר)
הרגעים בהם אני נדרש לעזוב צורה ולתהות על הבאה הינם ימים בין הימים, מעין מסע במדבר צחיח, זמן לא זמן. הצורה שהתפסלה בשבועות האחרונים כבר לא זקוקה לי למעט מעט סגנון לפני שתוצג או שתעבור לביתה החדש.
היום הזה הוא מדבר, אני מניח לכלי העבודה להישאר במקומם, דוממים. למלחמה אין אופק הפסקת אש, זוהי תחושת חוסר אונים, אין אלא להתבונן.
ממבט הציפור גדל הסטודיו להיות חבל ארץ בה הפסלים נעים לאורכה ולרוחבה. הסטודיו הינו עולם בו אני מתבקש לנבא, לשחזר, לכוון ואז לשכוח, לחזור ולהכיר מחדש את כל מה שכבר נוצר. אני מסדר את הסטודיו הצר, מקבץ יחד את בני השבט ומשעין אותם על הקיר. מחליף את מיקומם של הטורסויים עם קוטפי הכוכבים ואת השוורים והגדיים מערבב עם הפלנטות, משנה סדריי בראשית.
שלושה ימים חגתי ככה, עד שברוחי ניצבה כנף. דורסי הלילה החלו למתוח את כנפיהן ולבקש להתנתק ממקומן. לחצוב כנף בבול עץ זאת מלאכה שמגייסת את כל הגוף, כמו להמריא.
(לאחר האור)
הפסלים נעים עם האור, עם חוגה של השמש, משתנים, משתטחים בהיעדרה, מתמלאים בפרטים ונעלמים, מזריחה ועד שקיעה, מחול היש והאין, המאיר והמכבה. החלון בסטודיו הוא הרקיע, משפך האור, אותו אור שגידל את העץ ואת האדם ועתה נפגשנו אדם, עץ ואור ונוצר פסל.
כשאני נפרד מפסל אני מאחל לו אור יום שימשיך להנפיש אותו בהיעדרי. רק אור נע מאפשר לראות את התנועה המתמשכת של הפסל. כל זווית אור משנה את המסה, את מנח הגוף (היציבה), את ההבעה, את המבט עליו ואת המבט שלו עליך.
האור מעיד על השהייה יחד, על משך הזמן הטומן בתוכו את שבריר הרגע הבא. הימים מתארכים עם בוא הקיץ, זמן הנראות מתארך, קרני האור חוזרים ומופיעים על הקיר המתמלא בצללים, בתוך קווי האור מנצנצים רחשים חמקמקים של מחול האבק.
(ציפורים)
ציפורי הטרף שניצבות על עמוד מתבוננות בחולף בעמידתן העיקשת, משרתות את קווי הזמן. אך לאחר יותר ממאתיים עשרים ימים של מלחמה, העמידה במקום כואבת, מבקשת שינוי, אופק. נראה כי ציפורי הטרף מוכנות לעזוב את משמרתן ולזנק לאוויר. וכך החלו להתרומם מהעץ ציפורים אשר מותחות את כנפיהן, רגע לפני שגופם יאות אל עבר מטרתן, מוכנות להסתכן, לצאת לפעולה.
(טורסויים מכונפים)
המלחמה שובה את רוח האדם ובאותה העת גם פותחת אפשרות לחיים חדשים. האובדן מאט את קצב העבודה, דורש שתהיה רך יותר, חומל, כל דבר שנעשה מתכתב עם היומיום, מצד אחד הרס וכליה, ומנגד רגעים של אנושיות ויופי, ובין לבין החשש מהריק שמאיים למלא את הסטודיו, לרוקן את הכל ממשמעות.
מהמקום הזה אני עוצר ומסתכל. ניצבים זה לצד זה, גוף אדם (הטורסויים) וגוף ציפור, שונים במהותם אך גם שווים בחומריותם, ברוחם הנאצרת בעץ, בשאיפתם לחיים.
ומשם, ללא מחשבה רבה, הם התחברו, האדם חסר האיברים והציפור הנטועה בעץ, החלו להיווצר פלגי גוף אדם ציפוריים, מעין טורסויים מכונפים, שקרוב לוודאי הושאלו מסיפורי העמים. נראים כשוכני ירכתי העולם, אלו המותר להם להופיע ולהיעלם, המתגלמים בצורות, הנוכחים בשאיפות הרמות ביותר, הדמויות המלאכיות.
״בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן״.
ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה" מגרמנית: דוד זינגר
לימודי תעודה באמנות ישראלית
כתבות נוספות במגזין של הבית >
