רעות ברנע
אפריל 2026. דימוי: סול ליבסון, רחוב הסטר (Hester Street), 1938
האם קיים קו מקשר בין עבודותיהם של אמנים יהודים בניו יורק בסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20? והאם קיים קשר כזה ביניהם לבין אמנים ישראלים שחיים ועובדים בתפוח הגדול היום? אלה חלק מהשאלות שתשאל ותדון בהם רותי דירקטור במסגרת הקורס החדש "הזירה: ניו יורק" שייפתח בסמסטר הקרוב בבית לאמנות ישראלית.
ניו יורק הפכה רק במחצית המאה ה-20 לבירת האמנות העולמית. ההתבוננות עליה מבחוץ ובדיעבד, מאפשרת לנו להתמקד בהיבטים של זהות יהודית וישראלית, ולשרטט תמונה של אמנים יהודים וישראלים כחלק ממפת האמנות המקומית והעולמית.
דירקטור היא מהאוצרות הבכירות בארץ, ולשעבר האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות והאוצרת לאמנות עכשווית של מוזיאון תל אביב לאמנות. העניין שלה באמנים היהודים בניו יורק החל מתוך מקום אישי: "לפני כמה שנים עשיתי סרט קצר עם בני, נדב, בעקבות סבי – אביו של אבי – אברהם וולקוביץ'. הוא הגיע ארצה מפולין ב-1920, והיה בדרכו לניו יורק, אבל בנמל באודסה מישהו הציע לו לשנות כיוון ולנסוע לפלשתינה – וכך היה. במקום לניו יורק הוא הגיע לחיפה. כעבור שנה הצטרפו אליו סבתי ואבי שהיה בן חמש. אני לא הכרתי אותו כי הוא מת משחפת לפני שנולדתי.
"לימים, התוודעתי לאמן אמריקאי-יהודי שהיה חלק מהאוונגרד האמריקאי של תחילת המאה ה-20, שנשא אותו שם בדיוק – אברהם וולקוביץ'. הוא הגיע לניו יורק מסיביר בסוף המאה ה-19, ולמרות שהיה ברור שאין בינינו קרבת משפחה, השם הזהה לשמו של סבי משך אותי לחקור. הוא היה חלק מהחוג של אלפרד שטיגליץ, ובשני העשורים הראשונים של המאה ה- 20 לקח חלק פעיל בכינון האוונגארד של ניו יורק. לימים הוא נודע בעיקר הודות לגוף העבודות הרחב שלו שבמסגרתו צייר את הרקדנית האמריקאית איזדורה דאנקן.
"הוא פגש אותה בפריז, לשם נסע בשנת 1906 ללמוד אמנות. בסטודיו של אוגוסט רודן הוא פגש את איזדורה דאנקן, מי שהייתה חלוצת המחול המודרני האמריקאי. הוא ראה אותה רוקדת בפריז, ואחר כך גם בניו יורק והיה מוקסם, אולי גם מאוהב. הוא השאיר אחריו למעלה מ-5,000 רישומים וציורים של איזדורה דאנקן הרוקדת. בכלל, הוא היה יצרן בלתי נלאה. הייתה לו יד קלה, והוא צייר בכמה סגנונות, בין פיגורטיבי למופשט, ומלבד איזדורה דאנקן צייר נופים וגורדי שחקים בניו יורק, פועלים ואת הגטו היהודי בברוקלין שם גדל.
"הוא נפטר בשנת 1965, לא היו לו ילדים, והעבודות שלו מפוזרות ברחבי העולם, במוזיאונים שונים, ביניהם גם מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל. הוא תרם את העבודות מתוך תקווה שיום אחד יקיימו לו תערוכה – מרדכי נרקיס שעמד אז בראש בית הנכות בצלאל (לימים מוזיאון ישראל) אכן הבטיח לו תערוכת יחיד אך נפטר בטרם עת והתערוכה לא יצאה לפועל. יש עבודות שלו גם באוסף של המשכן לאמנות בעין חרוד ובאוסף של גלריה גבעון".
העניין באמנים היהודים בניו יורק החל מתוך מקום אישי: "לפני כמה שנים עשיתי סרט קצר עם בני, נדב, בעקבות סבי – אביו של אבי – אברהם וולקוביץ'.
"הוא הגיע ארצה מפולין ב-1920, והיה בדרכו לניו יורק, אבל בנמל באודסה מישהו הציע לו לשנות כיוון ולנסוע לפלשתינה – וכך היה".
הסרט שיצרה עם בנה, "בעקבות אברהם וולקוביץ'", הוביל לעניין מיוחד בפעילותם של אמנים יהודים בניו יורק בתחילת המאה ה-20. "אלפרד שטיגליץ הוא הדמות המוכרת ביותר – אדם שמלא תפקיד משמעותי בהבאת האמנות המודרנית לאמריקה. מעבר להיותו צלם הוא היה גלריסט, והגלריה שלו, גלריה 291 שפעלה בשדרה החמישית, הייתה מהראשונות שהציגו אמנות אירופאית מודרנית בניו יורק. הוא היה אחד מהיוזמים של תערוכת ה'ארמורי שואו' ב-1913.
"שטיגליץ, כמו רוב האמנים היהודים של התקופה בניו יורק, לא שמרו מצוות ולא ניהלו אורח חיים יהודי, אבל כולם היו בני מהגרים או מהגרים בעצמם. היתה להם זיקה לאחר, למיעוטים ולשוליים, היתה להם תודעה סוציאליסטית שבאה לידי ביטוי בצורות שונות. בין האמנים היהודים הבולטים האחרים של תחילת המאה ה-20 היו מקס וובר ובן שאן – שניהם לקחו חלק במפעל ציורי הקיר בתקופת השפל הכלכלי הגדול, וגם פיליפ גסטון שהתפתח אחר כך בכיוונים אחרים. למרות השוני בסגנונות העבודה שלהם, הם שימרו מודעות למקום שממנו הגיעו, ותודעה עמוקה של אחרות".
בין צלמי הרחוב הניו יורקים בתחילת המאה ה-20 גילתה דירקטור צלמים יהודים כמו הלן לויט, ברוס דוידסון, לי פרידלנדר וג'ואל מאירוביץ'. "צילום הרחוב הניו יורקי הוא פרק מפואר באמנות המאה ה-20. גם בקרב הצלמים היהדות לא עמדה בחזית, אבל כשמתבוננים בגופי העבודה של כל האנשים האלה, אפשר לראות שצילום הרחוב היה חלק מהניסיון להרגיש שייכות ולייצר זהות, בייחוד דרך אנשי השוליים והגטאות של העיר".
"צילום הרחוב הניו יורקי הוא פרק מפואר באמנות המאה ה-20. גם בקרב הצלמים היהדות לא עמדה בחזית, אבל כשמתבוננים בגופי העבודה של כל האנשים האלה, אפשר לראות שצילום הרחוב היה חלק מהניסיון להרגיש שייכות ולייצר זהות"
אחרי מלחמת העולם השנייה ניו יורק הפכה למה שהיא היום – בירת האמנות. בין אמני אסכולת ניו יורק היו אמנים יהודים – חלקם מהגרים וחלקם בני מהגרים – מארק רות'קו, ברנט ניומן, אדולף גוטליב, פרנץ קליין, הדה שטרן ואחרים. במקביל, פעלו מבקרי אמנות יהודים כמו קלמנט גרינברג והרולד רוזנברג שהגדירו וניסחו את שאלת המופשט.
על משמעותם של האמנים היהודים בעיר בתקופה הזו, מספרת דירקטור, נכתבו מאמרים ומחקרים, ביניהם אלה של רוברט פינקוס-ויטן, שהיווה נקודת ציון כי עסק גם באמנים יהודים וגם באמנים ישראלים, חלקם כאלה שעבדו בניו יורק. "הוא ניסח תזה שקשורה בזיקה של אמנים יהודים וישראלים למופשט, למינימליזם ולמושגיות, ולימים היו אחרים שהתכתבו איתו וביקרו אותו".
עד קום המדינה, רוב האמנים שפעלו בארץ ישראל נשאו את עיניהם לפריז. "משנות ה-50 התחילו אמנים לנסוע לניו יורק. בשנות ה-60 וה-70 כבר החלו להתגבש בניו יורק קבוצות אמנים ישראלים, חלקם שהו בעיר תקופות ממושכות חלקם נסעו הלוך וחזור, ביניהם מיכאל סגן-כהן, מיכאל גיטלין, בוקי שוורץ, יהושע נוישטיין ועוד.
עד קום המדינה, רוב האמנים שפעלו בארץ ישראל נשאו את עיניהם לפריז. משנות ה-50 התחילו אמנים לנסוע לניו יורק. בשנות ה-60 וה-70 כבר החלו להתגבש בניו יורק קבוצות אמנים ישראלים.
"בעיר פעלה הגלריה של ברטה אורדנג שהציגה אמנות ישראלית; וסם דובינר – גלריסט קנדי שהגיע ארצה בשנות ה-50 ופתח בתל אביב את גלריה "ישראל", נהג להביא אוצרים מניו יורק כדי שיכירו ויציגו אמנים ישראלים. כל זה היווה כר נוח לקבלה של אמנים ישראלים שהחלו להגיע לניו יורק בשנות ה-80: ציבי גבע (שיתארח באחד המפגשים בקורס), מיכל רובנר, יגאל עוזרי, יזהר פטקין ואחרים; ולאלה שהגיעו לשם אחריהם ופועלים שם היום כמו ראובן ישראל, נעמה צבר, אוהד מרומי, בן הגרי, ניר הוד ועוד".
השאלות שהקורס עוסק בהן, אומרת דירקטור, נולדות מתוך נקודת מבט עכשווית. "עד לפני כשניים-שלושה עשורים הביוגרפיה של האמן נדחקה לא פעם החוצה, מחוץ לטווח הפרשנות, והגדרות של מוצא ודת נתפשו כלא-רלוונטיות. היום הזהות האישית של אמן והביוגרפיה שלו הולכות לפניו כמו כרטיס הביקור שלו. כך שיש מקום מחדש לשאול שאלות לגבי זהות יהודית גם לגבי אמנים שחיו בתקופה שבה שאלות כאלה היו לחלוטין מוקצות, לא ראויות לדיון.
"אמנים כמו רוי ליכטנשטיין, פיליפ פרלשטין או פיליפ גסטון, וגם אמנים שחיים ופועלים היום, כמו ג'וליאן שנאבל ונאן גולדין – אני מתבוננת בהם ומנסה לבדוק, מאוד בזהירות, את התוקף – אם בכלל – של היותם יהודים".
במפגשים האחרונים בקורס יתארחו האמנים ראובן ישראל ונעמה צבר שפועלים בניו יורק מאז שנות האלפיים. הם יציגו את עבודתם, יתארו את ההקשר האמנותי שבתוכו הם פועלים, וישתפו בכל הקשור לזהות שלהם על הטווח שבין ישראליות, יהדות וגלובליות. ננסה להבין האם האמנים החיים ופועלים היום בניו יורק הם חוליה בהיסטוריה של אמנות יהודית וישראלית בעיר כפי שהתגבשה במשך למעלה ממאה שנה, או שכל אחד מהם הוא מונאדה, עולם בפני עצמו".
במפגשים האחרונים בקורס יתארחו האמנים ראובן ישראל ונעמה צבר שפועלים בניו יורק מאז שנות האלפיים. הם יציגו את עבודתם, יתארו את ההקשר האמנותי שבתוכו הם פועלים, וישתפו בכל הקשור לזהות שלהם על הטווח שבין ישראליות, יהדות וגלובליות.
