"הציור מדבר את הטראומה הגדולה שלנו"

"הרבה שנים אני חושבת שההיסטוריה של האמנות הישראלית או ליתר דיוק – של הצגת אמנות ישראלית בישראל – עשתה עוול לציירים פיגורטיביים, ריאליסטיים, נרטיביים", אומרת איבגי. "היום יש בארץ קבוצה אדירה – גם בכמות וגם באיכות – של ציירים כאלה, וזהו סגנון אמנותי שאי אפשר להתעלם מהכוח שלו. זו תופעה מדהימה לא רק במסגרת שדה האמנות, אלא בכלל בסיפור של ישראליות, שהביאה איתה מהתפוצות מטען תרבותי הכולל ציור פיגורטיבי.

"אחד המהלכים המעניינים שקרו לי במהלך השנים הוא שלמדתי להשתחרר מדרישות אקדמיות ביחס לאמנות, ולהפעיל חושים, אינטואיציה ורגש. היום אני לא מדריכה או מדברת על יצירות שאני לא מתחברת אליהן"

"אחד המהלכים המעניינים שקרו לי במהלך השנים הוא שלמדתי להשתחרר מדרישות אקדמיות ביחס לאמנות, ולהפעיל חושים, אינטואיציה ורגש. היום אני לא מדריכה או מדברת על יצירות שאני לא מתחברת אליהן. אני מוכרחה להיות דוברת אמת ולדבר על משהו שהוא במאה אחוז משמעותי בעיניי".
מזה כמה עשורים שד"ר איבגי מדברת על אמנות – ישראלית ובינלאומית – במסגרות שונות. בשנת 1990 היא הקימה עסק שהיה ראשון מסוגו בארץ – "תגלית – סיורי אמנות והרצאות", שבמסגרתו במשך שנים הוציאה קבוצות בהדרכתה. "לקחתי קבוצות לכל מקום שהציגו בו אמנות בארץ – לנגב, לגליל, למוזיאונים, לגלריות, לפרויקטים במרחב הציבורי. עם הזמן התחלתי להוציא קבוצות גם לסיורים באירופה – לפריז, לונדון, פירנצה, אמסטרדם, מדריד ועוד. בהמשך הרחקתי לניו יורק וושינגטון מצד אחד, ולמוסקבה מן הצד השני".

אחד היעדים שבהם התמחתה במהלך השנים הוא הביאנלה לאמנות בוונציה – שאליה היא מוציאה קבוצות בהדרכתה מאז 2015. את התואר השני שלה עשתה באוניברסיטה העברית בתכנית ללימודי תרבות, שם גם המשיכה לדוקטורט שעסק בתולדות ההקמה של מוזיאון ישראל כמוזיאון לאומי. "ההתמחות האקדמית שלי היא היסטוריה של מוזיאונים בכלל ושל מוזיאונים לאומיים בפרט – מה שרלוונטי גם לביתנים בביאנלה בוונציה. מה זה אומר לאומי? האם זה רלוונטי היום? האם יש באמת דמוקרטיות שבהן יש חירות גמורה לאמנים?". היום, היא אומרת, קיימת דיכוטומיה בין אלה שעוסקים באמנות עכשווית לבין אלה שממוקדים בקלאסיקה. "לי חשוב להגיד שהאמנות היא אמנות, ואמנות עכשווית יושבת על נדבכים היסטוריים – צריך להכיר גם אותם".