פיסול בעת מלחמה

(הלב)
ואותו הגוף החצוי, חסר הגפיים, שלא יכול לפעול, לנוע, לנקום, לאסוף, השרוי כולו במצב סביל, נוכח בתוך שבר, הוא ה-שבר ועדיין ליבו פועם.
הלב חבוי בתוך הפסל, הוא איננו נראה. הוא גם איננו נשמע, נושא איתו את זיכרון הנקישות הקצובות של הפטיש והמפסלת, כאות חיים.
זאת הברית ביני לבין הפסל, עליי לתת מקום, השאר ייעשה בעצמו, הפסל יתעטף סביב לב דימיוני והמתבונן בו יוכל לדמיין לב פועם בקצב ליבו שלו.

הלב מבקש שנקשיב לפעימות העולם דרכו, שנראה מבעד לַחֶסֶר את השלם החדש, שנהיה ערים לקריאה שמִּבִּפְנִים לחיות.

(העור)
ניצבים כבר שבעה פסלי טורסו, ממצאי המלחמה הזו על שולחן העבודה, לאט נאספות ההבחנות.
אני גורע מהעץ, מסיר את העצה כדי ללמוד מצורתו, מחפש כמו ארכיאולוג ממצא בשכבות. השולחן מתמלא בשרידים, כואב לצורה להחלץ.
השכבה האחרונה שתוסר תגלה את העור, ולכן החתך האחרון צריך להיות חד ורך כי הוא זה שיגלם את הנראה והחבוי, החתך שינפיש את הפסל, יגלה בו סדק, יתן בו סימן היכר או צלקת ויהפוך אותו לחד פעמי. ינכיח לרגע את הרגע בו הכל מתפסל, את האור המאיר ומסתיר בצילו הכל, אותי.

(…)
יש עוד חמישה גזעים מונחים בערמה, מוכנים להיות חמישה טורסויים נוספים. רק הזמן יגיד האם יקבלו צורה או ישארו גדמים עם זיכרון עץ ויתפוררו עם הזמן.
הקריאה הפנימית לטורסו נוסף לא באה רק ממני, היא נקראת מתוך האדישות האופיינית לגזע כרות, ומהצורך שלי לתת משמעות. בימי מלחמה אני מחפש אותה ביתר שאת.
אני שולף גזע אחד מערימת העצים הדוממת, מניח על השולחן, מחפש את כיוון האור ומתבונן בו: איפה יהיה מונח הפעם פלג הגוף החסר? מתי אתבקש ללכת עמוק יותר בסדק? מתי עלי לעצור? איפה מסתתרת הרוח? מה הפעם אלמד מהעץ?