רעות ברנע
דצמבר 2025. צילום: רחוב יפו, ירושלים, בין השנים 1914-1898
״לפי חוקי השריעה, הקרקע – כמו כל הבריאה – שייכת לאלוהים, והאדם משמש רק כשומר ונאמן עליה״, אומר האדריכל פרופ' סנאן עבדאלקאדר. ״אם אדם ‘מְחַיֶּה’ אדמה שאין בה שימוש – משקיע בה, מחדש אותה ומטפח אותה -הרי שזכותו נובעת מהאחריות והשימוש, לא מרישום פורמלי או גבולות בטאבו. כל זאת לא מתקיים במסגרת מנגנון שלטוני לאומי או קולוניאלי, אלא מתוך אחריות קהילתית והבנת האדם כנאמן על משאב שנועד לשמש את הציבור והבריאה כולה״.
את הדברים מסביר פרופ' עבדאלקאדר לקראת הקורס החדש ״מודרניזם, תכנון והדרה במרחב הפלסטיני״ שייפתח בסמסטר הקרוב בבית לאמנות ישראלית. הקורס, שיתקיים החל מה־6 בפברואר, יכלול חמישה מפגשים פרונטליים שיתקיימו במכללה האקדמית תל־אביב-יפו, ושני סיורים שיתקיימו ביפו ויעסקו במבנים ובתכנון של העיר.
פרופ' עבדאלקאדר הוא אדריכל, מתכנן אורבני וחוקר. הוא נולד וגדל בטייבה, ואת לימודיו האקדמיים השלים בגרמניה. בשנת 2007 השתתף בביאנלה לארכיטקטורה בסאו פאולו, ובאותה שנה פרסם את ספרו Architecture of (in) Dependence, שבו הוא מסביר איך הידרדרה הארכיטקטורה הפלסטינית לבלתי פורמלית ומציג אפשרויות להפיכת חייהם של פלסטינים בארץ מחיים תת־אורבניים לחיים אורבניים עכשוויים.
בשנת 1995 הקים את משרדו העצמאי, Senan Architects, שאמון על תכנון מבנים פרטיים וציבוריים. במקביל, הוא מרצה למעלה מ־25 שנה באוניברסיטאות שונות בעולם ובמחלקה לאדריכלות בבצלאל, ומכהן כראש המכון לחקר התרבות הערבית באמנות, עיצוב וארכיטקטורה, שאותו ייסד בשנת 2018.
״המודל הזה, שנקרא מדינה לאומית מודרנית בעידן שבו אנחנו חיים, הוא שורש הבעיה״, אומר עבדאלקאדר.
״המדינה היא אימוץ ערכים של הנאורות האירופית. אנחנו לא הצמחנו אותה בעצמנו. ב־200 השנה האחרונות אנחנו לא מכירים כלום מלבד שני מודלים שמתנגחים אחד בשני: הקפיטליזם והסוציאליזם".
הקורס שינחה בבית לאמנות ישראלית שואף לעורר מודעות ביקורתית בנוגע למעבר שחל בתפיסות התכנוניות בתרבות האיסלאם בכלל, והעולם הערבי ופלסטין בפרט, מתכנון שהתבסס על עקרונות התרבות האסלאמית אל עבר מודרניזם מערבי שכפה עצמו באמצעות כוחות קולוניאליים ולאומיים. הקורס יתמודד עם השאלות, מהם ההבדלים המהותיים בין תפיסות מרחב מקומיות לבין אלו שמציעה המודרנה המערבית? ואיך נבחין בין תכנון הנשען על ערכים אתיים של זכויות, שותפות, וערבות הדדית, לבין תכנון הנשען על יעילות, רציונליזציה ושליטה?
״המודל הזה, שנקרא מדינה לאומית מודרנית בעידן שבו אנחנו חיים, הוא שורש הבעיה״, אומר עבדאלקאדר. ״המדינה היא אימוץ ערכים של הנאורות האירופית. אנחנו לא הצמחנו אותה בעצמנו. ב־200 השנה האחרונות אנחנו לא מכירים כלום מלבד שני מודלים שמתנגחים אחד בשני: הקפיטליזם והסוציאליזם. כולנו גדלנו על משמעות אחת: אמונה באנושות כעניין מטריאליסטי. לכן, קשה לנו להבין שיש גם דרך אחרת. לפני 200 שנה היו ערים גדולות והיו התיישבויות וכפרים שהתפתחו על פי אותו רעיון של אחריות, מתוך מסורות שמחוברות לערכים״.
אותן מסורות, בחברה המוסלמית, מתחילות בקוראן. אל הקוראן מתייחס עבדאלקאדר לא כפונקציה דתית בלבד, אלא כיסודות של תפיסת עולם רחבה: אמונה ב-תווחיד (אחדות האל), אל־מושל בכל, תפקיד האדם כחליפה (khalifa) – נאמן על העולם, יחד עם אחריות מוסרית, צדק, דאגה לבריאה, יחסי אדם־אדם ועוד. בעולם המחקרי של אסלאם מודרני, נהוג להדגיש שהקוראן מהווה תפיסת עולם מוסלמית כוללת: דתית, מוסרית, פילוסופית, משפטית, ולא רק קוד אתי או פילוסופיה פרשנית.
״כשמדברים על האזור הגיאוגרפי שבו אנחנו חיים – השינוי מחירות לכפייה ריכוזית החל בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית. בראשית דרכה של האימפריה באיזור, העות'מאנים לא התערבו לנו בחיים; לא בחינוך, לא במסחר. מי שחי פה היה יכול לעבור באופן חופשי לדמשק או לאיסטנבול, לעבוד שם או לקבל שם אדמה – ללא כסף. אבל אז החלה ההידרדרות, בין השאר כשהאימפריה החלה לגבות מיסים. מאז, עובד העולם לפי חלוקת משאבים של ממשלות. החברה לא באמת בוחרת בעצמה באופן חופשי איפה להתמקם ואיך להתפתח.
״כשמדברים על האזור הגיאוגרפי שבו אנחנו חיים – השינוי מחירות לכפייה ריכוזית החל בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית. בראשית דרכה של האימפריה באיזור, העות'מאנים לא התערבו לנו בחיים; לא בחינוך, לא במסחר. אבל אז החלה ההידרדרות, בין השאר כשהאימפריה החלה לגבות מיסים".
״הארכיטקט ההולנדי העכשווי רם קולהאס, שהוא אחד התיאורטיקנים המשפיעים במאה ה-20 וה-21, טען טענה חשובה: שאנחנו, כמתכננים, איבדנו את היכולת לתכנן, כי הכל כבר מצוי בעולם. הכל מבחינה אורבנית כבר קיים. אז מה נשאר לנו לעשות? בעיקר לנהל משברים. מבחינתי זה מחזיר אותי למקור. לתפיסה האסלאמית המקורית שלפיה החברה תכננה את המרחב שלה בעצמה על ידי הסכמות שקיבלה בינה לבין עצמה. כשהייתה מחלוקת, אנשים היו פונים לקאדי (שופט הפוסק לפי חוקי השריעה, מקבץ החוקים הדתיים של האסלאם). לפוליטיקאים אסור היה לקבל החלטות בעניינים כאלה. הם היו בעצמם כפופים לחוקים של הקאדי״.
אותם רעיונות, מספר עבדאלקאדר, הם כאלה שיכולים להיות מופצים היום רק באמצעות חינוך – מה שכבר קורה בשנים האחרונות בלא מעט מקומות. ״ישנם מאות פילוסופים בעולם הערבי, ממרוקו ועד עיראק ואיראן, רובם צעירים, שעוסקים ברעיונות האלה ומפתחים אותם. זה קורה גם במקומות אחרים בעולם, ואפשר בהחלט לחבר את זה גם לראש העיר החדש של ניו יורק, זוהרן ממדאני, שהגיע עם מצע שמבוסס על תחבורה ציבורית, בתי חולים ומערכות חינוך חינמיות. אנשים מחפשים היום את הדברים האלה, אבל עדיין לא יודעים למצוא לו את המודל המדויק. השאיפה צריכה להיות לצאת מהמודרנה ולהסתכל על מקורות אחרים״.
העיר עזה, לדבריו, היתה העיר האחרונה שנבנתה, בחלקה, על פי אותו מודל פרה־מודרני. ״השלטון בעזה לא התערב שם במשילות בחיים של אנשים, לאו דווקא מתוך תובנה אלא כי יש לה מגבלות ובעיות וקשיים. יש אמנם חלקים בעזה שתוכננו פורמלית, אבל ברובה צמחה באופן בלתי־פורמלי. כארכיטקט, אם אני רוצה לייצר אדריכלות שמדברת את השטח ואת האנשים. אני צריך להתחיל מהנחת יסוד פשוטה שכדור הארץ לא מחולק לגבולות ומדינות, אלא מרחב משותף שבו בני אדם נאמנים לבריאה אחת. אדריכלות שמבוססת על אחריות ולא על שליטה, על שיתוף ולא על הפרדה, יכולה, בתוך דור אחד בלבד, לעצב מחדש את מציאות חיינו. זהו האתגר, אך גם ההבטחה של המקצוע שלנו״.
"אדריכלות שמבוססת על אחריות ולא על שליטה, על שיתוף ולא על הפרדה, יכולה, בתוך דור אחד בלבד, לעצב מחדש את מציאות חיינו. זהו האתגר, אך גם ההבטחה של המקצוע שלנו״
