"החרות שהחומר מאפשר בימי שלום איננה החרות המתקיימת בזמן מלחמה"

(החלוקה לשניים)

כשהטורסו מוכן אני מתבונן בו לזמן מה, הפסל נראה כחלק ממני, מגופי, ובו זמנית כנפרד, צורה בפני עצמה המבקשת מבט. אני מחפש את מה שנותר מהחומר בעקבות פעולת הפיסול, נעלם מהעין אך נמצא עדיין, מוחשי, רוחש בתוך הפסל. אותו אלחומר המאחד בין החלקיקים, מכוון בין הזמנים, מזקיף קומה. אולי אפשר לומר שניתן לראות משהו מנעלם זה בבסיס הגזע הלא מעובד, הנותר כעד לשלמותם של החיים השבריריים.

החרות שהחומר מאפשר בימי שלום איננה החרות המתקיימת בזמן מלחמה. עלי לנשוא את הכאב שבחלוקה, כך גם החומר מסכים להיות החלק הזר שבי, להדמות כמה שיותר לגוף החדש שקיבלתי המתקיים על שבריו. בשעה זו בה אנו נדרשים להמציא יכולות חדשות, להכיר את עצמנו במציאות של אובדן ואי וודאות, המבקשת אותנו להכנס עמוק פנימה ובאותה נשימה לצאת החוצה רחוק מאי פעם ולחפש אופק.

אני עורם את שאריות השבבים לקצה השולחן ומעמיד את הטורסו על חלקה נקייה, מחפש קרן אור בחשיכה המוקדמת של סוף היום. הטורסו מואר באור החודר מחלון הדלת ואני מולו מוחשך, הפער ביננו יוצר גדר-חשכה. אם לטורסו היו עיניים במקום בו אני עומד היה רק צל של אדם. עבור הטורסו אני נמצא בחזית, היכן שהאחר הוא רק סילואטה. ובעבר השני הוא, פלג גוף ללא גפיים וראש, נותר בארצו, פועם, מותיר רק את הנדרש בכדי שיהיה אפשר לחוש, כדי שבבוא היום אוכל להצמיח דרכו מחדש את איברי הזמן, את המשמעות שבן רגע נשמטה. אני מסיט את המבט מהמבט של הפסל עליי ומבחין באותן שאריות שנערמו לתל, הן מגנות עלי מלהסתכל ישירות בכאב, משמשות כמסך, כשריון בו המציאות משתקפת, מעובדת.

(כלי העבודה)

המפסלות איתם אני עובד הן לרוב שטוחות בחתך של 11 מעלות לפאה \ 22 מעלות סהכ \/
באחיזה איתנה בנויות המפסלות השטוחות לחדור ישר אל תוך העצה, תנועתם תמיד פנימה, עוד מכה והחלק המושחז נמצא כולו או ברובו בתוך העץ ושם הכלי ייעצר. לרוב אסובב את בול העץ ואחצוב עד שאפגש בסופו עם החתך שמנגד. המפסלות השטוחות מדמות בתנועתן משהו חופשי, רישומי, קווי, רץ ונפסק, חד.

לאחרונה מצאתי את עצמי עובד עם מפסלות בצורת סהר איתן לא עבדתי מזה זמן. 22 מעלות בפאה אחת ) בהכוונת היד הכלי יכול להכנס בעצה ולפלח דרכו כגל, התנועה היא כשל צוללן הצולל לרגע לתפוס דג ושב. סימני הכלי מדמים יותר עבודה בחימר, מעין בוהן נעלמה המשקיעה את החומר. צורת הסהר היא יותר ציורית, רכה, פיגורטיבית.

מפסלות הסהר היו יכולות להקל על עבודת הגמר בטורסויים שקדמו לשניים האחרונים, אך מסיבות שלא ברורות לי עד הסוף עבדתי רק עם כְּלֵי המפסלות השטוחים. עם הזמן, כנראה, ככל שאנו נחשפים לפגעי המלחמה הגוף המפוסל דורש ממני להיות חשוף יותר, עדין יותר.

(עד לאן שאחצוב)

כשאני בעבודה על פסל מעץ מתעוררת בי פליאה רבה על כך שעד לאן שאחצוב יתגלה עוד מן היופי החבוי בתוכו. מתחת לקליפת העץ מסתתר עולם של שכבות, טבעות העץ מספרות על מה שנחשף אליו העץ בגדילתו, את קורותיו מקיץ לחורף. לפעמים מופיע בקע, חריץ, עין פנימית או שביל מפותל של זחל המבקשים להרהר בהם ומשנים את הבעת הפסל.

אני נותן מכה אחרונה (להיום) בטורסו ילדי למראה שעל בטנו נחשפה גומה הדומה לטבור וחושב על כך שהתופעות נגלות במלוא ייחודם ללא הקשר האם יהיה מי שיביט בהן. הטבע מאחסן בתוכו יופי, בנוי מיופי, גם באזורים האפלים, הבלתי נראים, מחכה להיוולד.

"כשאני בעבודה על פסל מעץ מתעוררת בי פליאה רבה על כך שעד לאן שאחצוב יתגלה עוד מן היופי החבוי בתוכו. מתחת לקליפת העץ מסתתר עולם של שכבות, טבעות העץ מספרות על מה שנחשף אליו העץ בגדילתו, את קורותיו מקיץ לחורף"