נרות שישי I שולי ברנשטיין וולף

זה שנים שאני אוספת בתי נרות ריקים שהודלקו בערבי שבתות וחגים. ימים ספורים אחרי ה-7 באוקטובר, בעוד אני מסתובבת הלומה וסהרורית מהטבח הנורא, מצאתי עצמי בכיכר דיזנגוף מול מאות מכתבי פרידה וגעגוע ואלפי בתי נרות ריקים וזהים לאלו שאני אוספת כל שבוע בביתי. ההבדל בניהם הוא כהבדל בין חיים למוות. 

בד' אמות אני מדליקה נרות מדי שישי לחיינו, לחיי כל ילד שהתווסף למשפחה ואילו בכיכר מדליקים נרות לזכר אחינו ואחיותינו שנרצחו באכזריות על ידי מחבלי החמאס, אחרים נלקחו בשבי לשטח הגיהנום. את בתי הנרות שאספתי מכיכר החטופים, התחלתי לתפור צד לצד עם מגזרות ציורי שמן על בד שלי – תוך שאני מחברת ביניהם בחוט אדום. 

העבודות נוצרו כתגובה לאסון בעוטף עזה. והן מדמות שדות ונופים ארצישראליים ונופים מפורקים – אותה אני מנסה לחבר מחדש ואני עושה שימוש בכוסיות אלומיניום של נרות שבת כחלק אינטגרלי מהקולאז' הציורי העשוי מגזות של יורי נוף וטבע שלי. הנר הדולק והכוסיות שמכילות את הנר – מסמלות זמן, חיים וזיכרון.

וכך חלקי נופי ארץ, דקלים או פרחים, רימונים ושמים כחולים שציירתי ולאחר מכן גזרתי, נרקמו בחוט האדום עם ובתוך ולצד כוסיות האלומיניום המעוכות והחבולות. העבודה מנכיחה בו זמנית את הכאב, האבל ובין לבין ניצת דימוי שאפשר להתרפק עליו של נוף ארצישראלי, עץ או פרח שדרכם אני מנסה להביע תקווה לימים בהם נוכל לשוב לחבלי ארץ נטושים כעת, בהם ישובו לחיות ולצמוח חקלאות וחיים של אהבה ואחווה, לו יהי.