ורדי כהנא: "צילום פורטרט הוא אוסף של חידות שדורשות פענוח"

"צילום פורטרט, בסטודיו או בשטח, זאת האהבה הכי גדולה שלי. לא רק כצלמת פעילה, אלא גם כמתבוננת בצילומים של מאסטרים או של קולגות", אומרת ורדי כהנא, צלמת עטורת פרסים, המרצה והוגת הקורס "פוטוגניות חברתית: טיפולוגיה ישראלית בצילום", שייפתח בחודש הבא בבית לאמנות ישראלית בהוראה מקוונת (zoom). "ולמה אני כל כך אוהבת את צילום הפורטרט, יותר מכל צילום אחר? כי בעיני צילום הפורטרט הוא כמו אוסף של חידות שדורשות פענוח. לכאורה, אנחנו רואים צילום של בן אדם אבל אנחנו נדרשים למבט שלו, ללבוש, למחווה של היד, לאחיזת הגוף, לנוף שברקע של המצולם. כל אלה טוענים את הדמות המצולמת בפרטים ביוגרפיים. גם צילום אישי יספר לי דבר הרבה יותר גדול, אם אדע לפענח את החידה. ולתוך זה נכנסת הפוליטיקה של המקצוע והשאלות המהותיות של המדיום: האם הצילום אותנטי או מבוים, האם הפרטים אמיתיים או בדיוניים ומה עם הביוגרפיה של הצלם – מה תפיסת העולם שלו, את מי הוא משרת? כל אלה הם תמצית הקורס. בימינו, אי אפשר להסתכל על צילום של אדם עומד בשדה מבלי לשאול מי האיש, למה הוא עומד שם, של מי השדה ומה הוא מגדל שם, באיזה זמן הצילום נעשה ומה הביא את הצלם לשם?" 

צילום פורטרט, יש להבהיר, הוא מבחינת כהנא כל צילום שיש בו דמות אנושית, להבדיל מצילום מופשט או צילום נוף. הדמות יכולה להיות מצולמת מכף רגל עד ראש במרחב גדול או צילום תקריב של ראש וכתפיים בסטודיו, המנעד רחב. הקורס "פוטוגניות חברתית" יעסוק בתיעוד החברה הישראלית דרך אותם צילומי פורטרט, מאמצע המאה הקודמת ועד לצילום עכשווי. כהנא תסקור מאפיינים שבטיים וסקטוריאליים כפי שהם משתקפים בצילום ובאמנות המקומית, יתגלו מקורות ההשפעה, ההיסטוריים והעכשוויים. כהנא תבחן את התמורות שחלו לאורך הדורות בייצוגים של הגיבור המקומי: בני מיעוטים, פליטים ומהגרי עבודה, ובשאלות שעומדות על יחסי הכוח בצילום, בין המרכז לפריפריה ובין הצלם למצולם ועוסקת בסוגיות של זהות, לאום, דת ומגדר.  

ורדי, איך נולד המושג "פוטוגניות חברתית"?

"זה מושג שחשבתי עליו כשמתי לב שהעיסוק בביקורת החברתית בישראל מייצרת גם אסתטיקה של שפה ויזואלית. זה קשור כמובן גם לדמוקרטיזציה של השיח הוויזואלי בזכות הרשתות החברתיות והצילום שהפך לקל וזמין. יש היום הרבה יותר מצלמות במרחב הציבורי ממה שהיינו רגילים לפני עשרים שנה. כל אחד מעלה דימויים טובים או פחות, זה עניין של טרנד. בהפגנות בבלפור עלו בזמן אמת עשרות, אם לא מאות, דימויים לרשתות. גם בשטחים, זירה שהתקשורת המיינסטרימית עייפה ממנה, אנחנו רואים את המתנחלים מצד אחד והפלסטינים מצד שני מתעדים כל הזמן את מה שקורה לשיטתם, ומעלים חומרים לרשת. הזמינות של כלי התיעוד מציפה את הרשת ומייצרת סוג של התבוננות, שיש בה מצד אחד חופש להמון אינפורמציה ישירה ללא תיווך, ומצד שני מבוכה גדולה כי העושר הזה יוצר גם בלבול וקהות חושים”.

את מתעניינת בריבוי הזה.

"כן, כי השפע הזה יוצר גם סוג של מערבולת כשפה ויזואלית. הרי אנחנו נעים בתוך שדה מלא סתירות וצריכים לברור לעצמנו לאיזה דימוי אנחנו מאמינים ואיזה דימוי תופס את העין שלנו. אנחנו לא תמיד מצליחים להגיע לחקר האמת ולענות על השאלה האם הדימוי שמולנו הוא בכלל מציאותי. לכן, כשאני אומרת פוטוגניות חברתית אני מתייחסת לכך שהחברה הישראלית, המצולמת כל הזמן, הפכה לסוג של כלי להבעה אסתטית-מקומית. העין שלי רואה צילום של בחור שמוכה על ידי כוחות הביטחון, ולא משנה אם הוא מפגין בירושלים, ברמאללה או מבקש מקלט בדרום תל אביב, ברגע שאני מוצפת יום יום בדימויים האלה והם כל כך דומים זה לזה, הדימוי הבודד הופך לגנרי. אני מתחילה לבחון אותם בערכים של אסתטיקה, זוויות, צבעוניות, ניגודיות – בערכים פורמליסטיים". 

הריבוי מייצר אסתטיקה שמרוקנת את התוכן?

"בדיוק. זה נורא מעניין שבגלל ריבוי הדימויים והרשתות החברתיות והאופן שבו המוח שלנו מתוכנת, אנחנו כבר קהי חושים למשמעות של התמונה המייצגת. אולי אם לא היה ריבוי של דימויים והייתה רק הנציגות הרגילה של המתווכים – אם אלה צלמי עיתונות או צלמי התיעוד, ולא היה את הריבוי המטורף הזה, אז הייתי יכולה להתייחס יותר עניינית אל הדברים שקורים. אבל, מצד שני, אז לא היינו נחשפים לאירועים וחלקים רבים בחברה הישראלית. הריבוי הזה גורם לנו לתת ציונים של אסתטיקה למחזות שהם לפעמים נוראיים. זה גרם לי לרצות לחזור אחורה בזמן, לראות מה היא אותה פוטוגניות חברתית, כשאני מתבוננת בצילומים בכלים של התיעוד ובערכים של האמנות”.