"מסירים את המסיכות" – עידית עמיחי מתריעה מפני תופעה שמאיימת על יוצרים: "המדינה תפגע ביכולת היצירה". פרויקט מיוחד

עידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית

בית לאמנות ישראלית במהותו אינו קן פוליטי. מטרתו ללמד אמנות ישראלית למי שנפשם מחוברת לאמנות וכמהים להבין ולחוות את עולם היצירה. בתקופת הקורונה כששיגרנו לתלמידים הרצאות כמחווה להתמודדות עם ימי הסגר, רבים הציפו אותנו במכתבי תודה. זו היתה הוכחה לכך שאמנות יכולה להוות מקור לנחמה ולחסד בימים קשים.

לפני כשבועיים אמרתי למאות תלמידים שהמתינו להרצאה בזום "אמש ייצגתי אתכם בהפגנה הגדולה מול הכנסת בירושלים". בתגובה כתבה תלמידה בצ'ט: “נא לא לערב פוליטיקה”. עניתי לה שבמצוקה הקשה שישראל מתמודדת מולה בתקופה זו אי אפשר להישאר ניטרלי. הוספתי, שאני מאמינה שתלמידי בית לאמנות ישראלית שותפים לערכים של מי שמתנגדים להפיכה המשטרית: ערכים של משטר דמוקרטי המבוסס על שוויון, צדק, כבוד האדם וחופש ביטוי ויצירה. 

התלמידה החלה בוויכוח ובטענה שההפגנות ממומנות בידי מפלגות. השבתי שאותי לא שלחה אף מפלגה. סיפרתי שבהפגנה ראיתי אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, לצערי לא ערבים. "נשלחתי להפגנה מרצוני החופשי ולא מקריאה של מפלגה כלשהיא. המצפן הפנימי כיוון אותי לצאת ולהילחם למען המקום בו אני גרה ובו גרים גם ילדי ומשפחותיהם, חבריי ותלמידיי”

"נשלחתי להפגנה מרצוני החופשי ולא מקריאה של מפלגה כלשהיא. המצפן הפנימי כיוון אותי לצאת ולהילחם למען המקום בו אני גרה ובו גרים גם ילדי ומשפחותיהם, חבריי ותלמידיי”

תלמידים החלו להגיב ולתמוך בעמדתי , החל דיון לוהט ואז החלטתי לסיים את השיח. נזכרתי בחילופי דברים שהיו לי לפני שבוע עם כראוגרף נודע השותף להתנגדות להפיכה המשטרית. עמדתו היתה שעדיף שלא לומר מילים על המצב לפני המופע, כי זה רק ילכלך את היוניברס בו יצירתו פוגשת את קהלה. בעקבות זה, התנצלתי לפני התלמידה. אולי אכן עדיף להשאיר את הרוח הנשגבת של ההרצאות המתקיימות בבית לאמנות ישראלית ולא ל"טמא" אותן בענייני דיומא. או אז פתחה ואמרה המרצה, ניבי אלרואי במסגרת הקורס: "המושכות בחוטים", שבו תכננה למשוך חוטים מאנסלם קיפר לאמנים ישראליים, תלמידות ותלמידים יקרים, היא אמרה, בשיעור הקרוב יהיה לנו הרבה פוליטיקה. אי אפשר ללמד את קיפר בלי פוליטיקה.

כן. אמנות תמיד נוגעת בפוליטיקה ואי אפשר להפריד בין יצירה לערכים של חופש ביטוי וחירות המחשבה.

כשיש הודעה של שר תרבות שיוצרי קולנוע יידרשו לחתום על התחייבות שסרטם לא יפגע בשמה הטוב וקרן קולנוע ידועה מכניסה סעיף לחוזים עם היוצרים בדרישה להצהרת נאמנות, או כשמשרד החינוך פוסל ספר שעוסק ברומן בין ערבי ליהודייה, או שר תרבות מאיים בביטול תמיכה כי ציור מזכיר צלב קרס, או ראש עיר מוציא יצירה מתערוכה בניגוד לאוצר ולוועדות מקצועיות, כל אלה ועוד הרבה מאד דוגמאות – עומד כעת לקבל לגיטימציה משטרית ולמנוע מאנשי מקצוע ואנשי משפט להילחם ולהגן על חופש יצירתם.

כי מי יחליט מהו שם טוב של מדינה. מי יערוב לכך שאנשים שנאמנים למצפונם יזכו בחופש לבטא אמונתם זו? שרים בממשלת ישראל, מאמינים שהם אמורים להיות "שומרי סף" ולחסום יצירות ה"פוגעות" במה שנראה בעיניהם כ"ערכי מדינה". התופעה הולכת ומכה שורש בהוויה הישראלית, וכבר מאיימת על אמנים, יוצרים וגופי תרבות בישראל – שהמדינה תפגע ביכולת היצירה שלהם.

"שרים בממשלת ישראל, מאמינים שהם אמורים להיות "שומרי סף" ולחסום יצירות ה"פוגעות" במה שנראה בעיניהם כ"ערכי מדינה". התופעה הולכת ומכה שורש בהוויה הישראלית, וכבר מאיימת על אמנים, יוצרים וגופי תרבות בישראל – שהמדינה תפגע ביכולת היצירה שלהם"

מדינה אינה מסוגלת לקבוע ערך ליצירה. מדינה אינה יכולה להבדיל בין אמנות טובה לאמנות גרועה. זו מיומנות השמורה למתי מעט – מספר מוגבל של מומחים שחייהם מוקדשים ללימוד ולמחקר בעולם התרבות. הם ורק הם, ללא קשר למינויים ולג'ובים פוליטיים, יכולים לסייע למשרד החינוך והתרבות בקביעת ההיררכיה הנדרשת, בהגשמת אותה שאיפה לשלמות, להישגיות, למקצועיות. הידיעה שיש בית משפט אובייקטיבי שייגן על המקצועיות, על היצירה, על החירות – היא קריטית להמשך פעילות תרבותית.

בתקופת יוון העתיקה, נאלצו אנשים לעזוב את העיר אתונה כדי לדבר בחופשיות, כי האמינו שהאלים מקשיבים לדיבורם ברחבי העיר. עבורם המשמעות של חופש היתה לא רק מה שמעניק החוק, אלא גם חופש מפחד. מדיניות תרבות נכונה, המבוססת על הפרדה והרחקה של הפוליטיקה מהאמנויות, יכולה למנוע את הפחד ולעצור את בריחת היוצר והשופט מהעיר והמדינה בה אנו חיים היום.

האמנית אורית חופשי, שאליה משכה אלרואי חוטים באותה הרצאה, התייחסה לדיון וכתבה: "לא אחת נכתב על הקשר בין עבודותי לעבודותיו של אנסלם קיפר. גם אני חיה בתוך הר געש פנימי. קיפר הוא אמן חשוב לי ביותר (קטה קולביץ אפילו יותר). מעבר לממדים, לחומר, לחילוניות, לאסתטיקה ולדרמה האנושית, אני רק מקווה שאוכל גם אני, כמוהו, לעמוד מול עוולות מעשינו, להמשיך להביע את דעתי, לשאול שאלות על עצמי ביחס לאירועים הקשים שקורים סביבינו, שאנחנו אחראיים להם. לא, אנחנו לא הקורבן עכשיו, אם כי בימים אלו אנחנו נאלצים לצעוד ולמחות נגד עצמנו, למען שמירת השפיות של ארצנו. אנסלם קיפר קורא את שיריו של פאול צלאן ואני קוראת שוב ושוב בשיריו של מחמוד דרוויש, ונאלמת".

בית לאמנות ישראלית פנה למשפטנים ולאנשי תרבות שינסחו את עמדתם לסכנה בהפיכה משטרית בפגיעה בתרבות, מה שהוליד את הפרויקט המיוחד "מסירים את המסיכות".