"מסירים את המסיכות": לארי אברמסון חושב שכל מפגין המצייר לעצמו שלט ויוצא אל הרחוב – הוא אמן. פרויקט מיוחד

"כל מפגין המצייר לעצמו שלט ויוצא אל הרחוב הוא אמן"
לארי אברמסון, אמן

הוריי, ילידי דרום אפריקה שהוריהם וסביהם מצאו שם מקלט מפני הגזענות האנטישמית של מזרח אירופה, היו מתנגדי אפרטהייד שלא יכלו להמשיך ולחיות במדינה המתבססת, להלכה ולמעשה, על אפליה גזעית ועל הפרדה בין אדם לאדם. בתחילת שנות ה-60 הם וחבריהם לדרך בחרו להגר לישראל, מתוך מחשבה שיוכלו לבנות חיים חדשים במדינה הצעירה שזה עתה קמה על עקרונות הדמוקרטיה, השוויון והחופש, כפי שבאו לידי ביטוי במגילת העצמאות. במשך כמה שנים לא היו ישראלים מאושרים מהם, וגם כאשר ישראל כבשה ב-1967 את שטחי הגדה המערבית, רמת הגולן ורצועת עזה, נשמו הוריי לרווחה והתרגשו, יחד עם רוב הישראלים, מהסרת האיום הקיומי. 

אולם, עד מהרה טפחה המציאות החדשה על פניהם: ככל שהתבססה השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו, שוב מצאו עצמם הוריי אזרחים בעלי זכויות יתר במדינה המתבססת על אפליה חוקתית ומנהלתית בין אדם לאדם. לימים, כאשר אבי נטה למות, שאלתי אותו האם, ביודעו את מה שהוא יודע היום, היה שב ומהגר לישראל. תשובתו הנלחשת הייתה קצרה: לא.

למעשה, מדינת ישראל הייתה דמוקרטיה מלאה במשך שנה אחת בלבד, בין ביטול הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים, בשנת 1966 ,ובין הטלת הממשל הצבאי על תושבי השטחים שנכבשו ב- 1967. בהיעדר חוקה שוויונית המבטיחה את זכויותיהם הפוליטיות של כל אישה וגבר הנמצאים תחת שלטון ישראל, הדמוקרטיה הישראלית אינה אלא מנגנון טכני להבטחת שלטון הרוב היהודי.

"בהיעדר חוקה שוויונית המבטיחה את זכויותיהם הפוליטיות של כל אישה וגבר הנמצאים תחת שלטון ישראל, הדמוקרטיה הישראלית אינה אלא מנגנון טכני להבטחת שלטון הרוב היהודי"

המוסכמה שהתקבעה בשיח הציבורי הישראלי בדבר מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", אינה אלא ניסוח של הפרדוקס הישראלי המשתק, שעל פיו הדמוקרטיה מלכתחילה מוגדרת – ומנוטרלת – בידי היפוכה הלאומי-אתני. מנגנון השיתוק ההדדי הטמון ביסוד האידיאולוגיה הדו-ערכית של המדינה הישראלית מחלחל כמובן אל יסודות האמנות הנוצרת כאן, אמנות בעלת העדפה ברורה להבעה לירית רגישה ולניואנסים אפרוריים על פני ביטויים צורניים מובהקים ועמדות ביקורתיות רדיקליות. 

כאשר מפעם לפעם המציאות מציבה בפנינו, האמנים הישראליים, אתגרים פוליטיים או מצפוניים, אנחנו מתגלים במלוא חולשתנו המובנית, חסרי יכולת לנקוט עמדה ערכית חד-משמעית נגד רשע, איוולת או צנזורה. כמי שנהנים מזכויות האדם והאזרח שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה לאזרחיה – בשעה שעמיתינו האמנים הפלסטינים פועלים זה כמעט 60 שנה תחת שלטון צבאי שרירותי – קשה לנו להתקומם ולצאת נגד אותו הממסד שמעניק לנו זכויות יתר. אנחנו מעדיפים להוריד מעט את הראש, להסתתר בסטודיו, להפעיל צנזורה עצמית ולחכות לאוצרת הבאה שתזמין אותנו להציג בתערוכה חשובה במוזיאון.

בנוסטלגיה אל ימי המודרניזם המוקדם, אנחנו אוהבים לחשוב שהאמנים הם חלוץ ההולך לפני המחנה, אבל בימים אלה, בהם מאות אלפי ישראלים מן השורה שמים בצד את עיסוקיהם ויוצאים שבוע שבוע אל הרחובות כדי למחות על מזימת הממשלה לשלול מהם את חירויותיהם, נדמה שאין לנו האמנים אלא ללכת הפעם בעקבות המחנה; להניח בצד את חידודי החידודים בהם התמחינו, ולהצטרף אל ההפגנה. כל מפגין המצייר לעצמו שלט ויוצא אל הרחוב הוא אמן, אינדיבידואל המאמין בכוחו ובכוח דימוייו להשפיע על תודעתם של אחרים ולשנות את המציאות.

אם המחאה תצלח והגזירות יתבטלו נוכל לשוב ולחגוג את החופש שלנו לבטא את עצמנו במורכבות, באנינות וברגישות. אבל אם המחאה חס וחלילה תכשל, נאלץ לפנות אל עמיתינו הקרובים והרחוקים אשר אף פעם לא נהנו מזכויות אזרח, וללמוד מהם כיצד יוצרים – אף-על-פי-כן ולמרות הכול – אמנות דיסידנטית משובחת.

"אם המחאה חס וחלילה תכשל, נאלץ לפנות אל עמיתינו הקרובים והרחוקים אשר אף פעם לא נהנו מזכויות אזרח, וללמוד מהם כיצד יוצרים – אף-על-פי-כן ולמרות הכול – אמנות דיסידנטית משובחת"