"מסירים את המסיכות" – המשפטנית עדנה הראל פישר על ציפור נפשה של החברה הדמוקרטית. פרויקט מיוחד

עו"ד עדנה הראל פישר,  לשעבר היועצת המשפטית של משרד המדע התרבות והספורט. כיום עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

בשיחת חברים לפני מספר שנים עלה הסקנדל התורן בתחום התרבות, עוד התבטאות של שרת התרבות דאז שדרשה למנוע תקציבים מיוצר בגין יצירה שמצאה את תוכנה בעייתי. חברה טובה, חובבת תרבות, הפטירה: "והרי יש למדינה חופש מימון". הופתעתי. מופרכות המושג היתה ברורה לי, כפי שמופרכת הדרישה ל"נאמנות בתרבות". ובכל זאת הבנתי: לא קיימת במקומותינו מדיניות תרבות ולא מתקיים שיח מדיניות תרבות. השיח הציבורי אינו עוסק בחשיבות חופש הביטוי התרבותי ליחיד ולחברה, בעקרונות המבטיחים מרחב תרבותי חיוני ומאתגר או בדילמות באשר לדרכים להבטיח מרחב תרבותי רב-תרבותי ואוריינות תרבותית. מה פלא שהשיח הציבורי נמצא חסר בבואו להתייחס למחויבות המשטר הדמוקרטי לתחום התרבות?

"האמנות בתקופתנו איננה עוד כלי לעיטור מוסדות של כוח פוליטי או דתי, אינה פרי דרישה של שליטים או רוזנים לריצוי תאוותם להנצחה ולפאר שמם. אמנות בעת הזו היא מימוש עצמי של האוטונומיה המוסרית של האדם, מבטאת חיפוש אחר אמת, בחינה של החברה ויחסי הכוח בה" 

האמנות בתקופתנו איננה עוד כלי לעיטור מוסדות של כוח פוליטי או דתי, אינה פרי דרישה של שליטים או רוזנים לריצוי תאוותם להנצחה ולפאר שמם. אמנות בעת הזו היא מימוש עצמי של האוטונומיה המוסרית של האדם, מבטאת חיפוש אחר אמת, בחינה של החברה ושל יחסי הכוח בה. באמצעות חופש הביטוי, המחשבה והיצירה, מוענקים לאדם זכות ועוצמה לקחת חלק בקדמה ובהתפתחות הרוח האנושית. זכות ועוצמה אלה נכרכים בזכויות האדם, בכבוד האדם וחירותו, ערכים בעלי מעמד אוניברסלי, במיוחד לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה ולקחיה. אומות העולם כרכו בזכות לחיים ולשלמות הגוף גם את חופש הביטוי וחופש המחשבה והיצירה ולצדם רכיבים המוניסטיים נוספים של כבוד האדם. המרחב הציבורי נועד להבטיח ביטוי מגוון, אפשרות לשמוע ולהשמיע, לבסס קשב למגוון תרבויות, זהויות, ביטויים של הרוח האנושית, יחד עם חירות לפרשם ולהתייחס אליהם.

זכות ועוצמה אלה כורכים עימם גם חובה מוסרית: האוטונומיה האישית כרוכה באחריות להתייחס למשמעויות ערכיות ומוסריות של המציאות, לבחירה בין נקיטת עמדה להסתתרות, בין עשייה לבין הימנעות מעשייה. הזכות לחופש ביטוי מחייבת התמודדות גם עם ביטויים קשים, מאתגרים וטורדי מנוחה, שיכול ויבססו תובנות ערכיות ויניבו חובות ותחושת אחריות. האמנות והתרבות הם כלי ביטוי מרכזי לליבון עצמיותו ומוסריותו של הקיום האנושי, בחברה, במדינה, בעולם. היכולת הטבועה באמנות לאתגר את השיח ואת יחסי הכוח, בכוח היצירה ובמגוון אמצעי הבעה היא מקור כוחה וחיונית לכל חברה מודרנית ובמרחב הגלובלי.

תרבות ואמנות חופשיים הם תנאי הכרחי לחברות דמוקרטיות חיוניות, תוססות ומלוכדות. מחקרים של הקהיליה האירופית הוכיחו מתאם מרשים במיוחד בין מדד הדמוקרטיה למדדי התרבות, ובין השתתפות תרבותית לבין מדדי אמון ולכידות. ולא בכדי: היכולת לבטא מגוון נקודות מבט באמצעי ביטוי מגוונים, והיכולת של בני החברה להכיל מגוון נקודות מבט, טומנים בחובם ערכים הומניים של אהבת אדם, חמלה, רגישות, רחבות הדעת והלב. יכולת להכיל תרבות ואמנות כרוכה בליבתה עם יכולת לקיים שיח, להכיל את האחר, להיות מודע וקשוב לקשרים האנושיים המשותפים. האמנות והתרבות מקנות אפשרות לנקודות מבט החורגות ממסגרות השיח הפוליטי ויחסי הכוח בחברה, והמשפיעות עליהם. זהו מקור כוח ועוצמה לתרבות ולאמנות כמו גם הסיבה שטמון בהם איום.

"האמנות והתרבות מקנות אפשרות לנקודות מבט החורגות ממסגרות השיח הפוליטי ויחסי הכוח בחברה, והמשפיעות עליהם. זהו מקור כוח ועוצמה לתרבות ולאמנות כמו גם הסיבה שטמון בהם איום"

שלטון המבקש להבטיח את קיומם של תחומי תרבות ואמנות חיוניים וחופשיים יפעל לסייע ולעודד ויקדם אוריינות תרבותית. שלטון כזה יפעל להבטחת מרחב לחופש הביטוי האמנותי בחברה, ליוצרים ולציבור הרחב, גם באמצעות הסדרים מוסדיים המגבילים התערבות פוליטית, נמנעים מלהגביל ביקורת או מפעולות אחרות להנצחת השלטון. עיקרון מארגן מרכזי הוא אי-התערבות בתכני היצירה, באמצעות עקרון הריחוק כמו מועצות ציבוריות, גופי מומחים או ארגוני אמנים.
השמירה על עקרון מארגן זה אינה קלה. מערכות שלטון פוליטיות מוצאות עצמן לא אחת מאוימות על ידי היצירה האמנותית, הדימויים המאתגרים והביקורתיים. מפתה מאד לסייע רק לביטוי האמנותי המשבח, המהלל, הקושר כתרים למנהיג. מפתה מאד לאסור על מבקרי השלטון להתבטא, למנוע מידע ביקורתי וספקות, לפעול להנצחת השלטון. מפתה מאד להפקיר ל"חסדי השוק" יוצר המאתגר את הקיים, המציג את פגמי ההוויה וחולייה, הרחק מסיוע שלטוני. משטרים אוטוריטאריים וטוטליטאריים מקיימים אמת אחת בלבדית, מחייבים הומוגניות מחשבתית ומבססים דה-לגיטימציה לכל הרהור, ספק או אתגר. מעורר הספק מסומן כבוגד. כמה קל ופשוט. כמה מחניק.

תהליכים המתקיימים בשנים האחרונות במדינות כמו פולין והונגריה ממחישים גם את משמעויות אובדן הליבראליות במשטרים דמוקרטיים: אמנים נרדפים ומוקעים כמי שחותרים תחת ערכי הכנסייה או השלטון, מנהלי מוסדות תרבות מוחלפים על ידי מקורבים לשלטון, קרנות תמיכה בלתי תלויות מבוטלות והמשאבים מועברים לניהול מוסדות מקורבים לשלטון, גופים אזרחיים רודפים בתמיכת השלטון אמנים ומוקיעים את הלגיטימיות של יצירות אמנות.
במדינת ישראל ניכרים בשנים האחרונות תהליכים הולכים וגוברים של מעורבות שלטונית בפרשנות יצירות תרבות, דה-לגיטימציה ואיום בהטלת מגבלות על פעולת אמנים ומוסדות תרבות אשר תכניהם מוגדרים על ידי השלטון כ"בעייתיים". נחקקו דברי חקיקה כמו "חוק הנכבה" או ה"חוק החרם" (כפי כינוייהם בציבור של סעיף 3ב לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985, והחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א – 2001, בהתאמה) ומוצעות הצעות כמו הצעת "חוק נאמנות בתרבות". המערכה מתנהלת בחזית הציבורית ובחזית המשפטית גם יחד. עקרונות חופש הביטוי המעוגנים בדין הישראלי מגבילים לעת עתה את פעולת השלטון, לפי הדין, פסיקת בג"צ והנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

המערכה הציבורית מורכבת גם היא. מונחים מוטעים כמו "חופש המימון" קנו להם אחיזה, הגם שהם סותרים חזיתית את הריחוק הנדרש מן השלטון ביחס לתרבות חופשית. פרשנות של השלטון ליצירות תרבות הפכה מחזה תדיר, והיא נדמית לעתים קדימון לשלטון הקובע לנתיניו כיצד לחשוב. כך ארע בעת ששרת התרבות לשעבר פירשה את הסרט פוקסטרוט כ"סרט המוציא את דיבתה של הארץ שלנו", והועמדה לעומת פרשנותה של רעיית נשיא המדינה דאז, נחמה ריבלין ז"ל, שציינה כי "זה סרט מלא חמלה". גם מספר גופים אזרחיים פועלים בנחישות לכפיית פרשנות יצירות, דה-לגיטימציה שלהן ותביעה למניעת הצגתם, בשם מונופול שהם קונים לעצמם על תחושות ציבוריות כמו תחושות שכול. פעילותם נתמכת לעתים בגורמים במרחב הפוליטי בשלטון המרכזי והמקומי.

"מונחים מוטעים כמו "חופש המימון" קנו להם אחיזה, הגם שהם סותרים חזיתית את הריחוק הנדרש מן השלטון ביחס לתרבות חופשית. פרשנות של השלטון ליצירות תרבות הפכה מחזה תדיר, והיא נדמית לעתים קדימון לשלטון הקובע לנתיניו כיצד לחשוב"

שלטון דמוקרטי-ליבראלי נדרש לאיפוק ולשליטה עצמית בנושאי תרבות, על יסוד הבנה למשמעותו ולחשיבותו של חופש הביטוי בכלל ושל חופש הביטוי התרבותי בפרט. גם עקרון אי-ההנצחה מגביל שלטון דמוקרטי מלפעול להנצחת שלטונו, מחייב להבטיח שיח דמוקרטי וביקורת חופשית. עלינו להיאבק למען שלטון שיפעל בשליטה עצמית, בממלכתיות, שישמור מרחק ממשי, אמיתי ומלא מתכנים של ביטוי תרבותי ואמנותי. זהו תנאי הכרחי לחברה חיונית, תוססת ומלוכדת. מאיר שמגר, כב' הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון תאר את חופש הביטוי כ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה". חופש הביטוי האמנותי, חלק מחופש הביטוי, הוא גם ציפור נפשה של החברה, ועלינו לשמור מכל משמר עליה, על חיוניותה, זמירתה ועל כל אחת ואחת מנוצותיה.