בית לאמנות ישראלית
דימוי: תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין
ב-30 השנים האחרונות חל מפנה בשדה האמנות: הזרקור הופנה אל תפקידה החברתי והקהילתי של האמנות. באקדמיות שונות ברחבי העולם נפתחו חוגים לאמנות כפרקטיקה חברתית המציבים אותה כמדיום חדש. משנת 2005 ועד היום נוסחו תת-ז׳אנרים רבים המתמקדים ב״אמנות מעורבת חברתית״, “אמנות מעורבת מוסדית״, ״אמנות קהילתית״, ״אמנות השתתפותית״, ״אמנות ציבורית חדשה״ ועוד – אלה יעמדו במרכזו של קורס חדש וייחודי בבית לאמנות ישראלית: "אמנות ציבורית חדשה", שיבחן את הפעולה מחוץ ומעבר לחללי התצוגה המסורתיים.
ניסוח הזרמים החדשים בפעולה הציבורית-השתתפותית מעידים על הצורך של אמנים ומוסדות אמנות לנסח מחדש את תפקידו הפוליטי-חברתי של האמן ושל האמנות עצמה. אלא שפרקטיקה זו מעלה גם שאלות אתיות על אחריות, סמכות ובעלות על יצירה שנעשית במרחב הציבורי. אופן הפעולה מצריך מאמנים סט כלים ומיומנות שונה מזו הנדרשת ליצירת אובייקט, שכן בפעולה זו תהליכי היצירה דורשים כישורים דיאלוגיים, רגישות רבה וקשב לסביבה.
הקורס יבחן את אפשרויות הפעולה של אמנים מחוץ לכותלי המוזיאון, חללי התצוגה והגלריות. נלמד כיצד אמנים ואוצרים משתפים פעולה עם גופים עירוניים מוסדיים לצד שחקנים כמו אדריכלים, קבלנים ויוצרים לצד ועם פעילים קהילתיים, תושבים וקבוצות התייחסות שונות בציבור. ניחשף לפעולה של אמנים הפועלים כחלק מקולקטיבים בארץ ובעולם, נכיר את האתגרים של הפעולה האמנותית-הקהילתית, ונדון בסוגיות אתיות ואסתטיות העולות ממנה. השאלה מה עוד אמנים יכולים לעשות ומה עוד אמנות יכולה להיות תהיה הכוח המניע של הקורס.
אוסף לאומי
מרצות הקורס הן מהמובילות בישראל את תחום האמנות הציבורית החדשה: הילה כהן-שניידרמן, אוצרת מוזיאוני בת ים וזוכת פרס שר התרבות לאוצרות (2021) ודנה יהלומי שעומדת בראש "התנועה הציבורית" – קבוצת אמנים פרפורמטיבים המייצרים פעולות במרחב הציבורי. התנועה נוסדה ב-2006 ויוצרת מופעים הנעים בין מחול לתיאטרון, דרכם היא בודקת צורות של סדר חברתי, כוריאוגרפיות של ציבור וטקסים פומביים וסמויים.
בשנת 2015 הציגה התנועה הציבורית את התערוכה "אוסף לאומי" במוזיאון תל אביב לאמנות, שנוצרה עבור המוזיאון ובהשראתו וזכתה להדים רבים. במשך שישה שבועות רצופים נעה הקבוצה בחלליו השונים של המוזיאון – גם באלה הסגורים בדרך כלל לקהל הרחב, ובחנה את כוחו ותפקידו המכריע של המוזיאון בהגדרת זהות לאומית ותרבותית ואת התלות ההדוקה בין מוסד המוזיאון למוסד המדינה ומושג הלאום. הייתה זו התערוכה הראשונה והיחידה מסוגה שנעשתה בישראל עד היום, המבוססת על פרפורמנס מתמשך.
מאז הציגה התנועה הציבורית את פעולותיה במרחבים ציבוריים, במרכזי תרבות ובמוזיאונים שונים ורבים בישראל ומחוצה לה, ביניהם במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, הניו מוזיאום בניו יורק, פסטיבל פרפורמה, גלריית זכטה בוורשה, מוזיאון ואן אבה בהולנד, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון, ארטפורט תל אביב, תיאטרון הבל אם אופר בברלין, המרכז לאמנות עכשווית במלבורן, ועוד.
"אמנות ציבורית עוסקת בנושאים ובתופעות הנוגעים בציבור הרחב ופועלת מתוך זירה חברתית, פוליטית או היסטורית מקומית או גלובלית", אומרת יהלומי לקראת פתיחת הקורס הייחודי, "פלטפורמות אמנות בינלאומית ויוקרתיות פונות יותר ויותר לעשייה מסוג זה הנמנעת מייצור אובייקט ובמקום בוחרת לעצב חוויה, סביבה, והתרחשות".
במסגרת אירועי "אוהבים אמנות עושים אמנות" יתקיים מופע של התנועה הציבורית – "שגרת חירום", הקליקו לפרטים.
חמשת היבשות
בשנת 2011 החלה לפעול הילה כהן-שניידרמן כאוצרת עצמאית בדגש על חקר פעולות במרחב הציבורי. בין הפעולות שקיימה: אירוע ׳אקו סקס׳ במוסך מורשה של יונדאי בשיתוף פעולה עם יעל צברי, התערוכה הקבוצתית "נו" במסגרת מחווה לפסטיבל בינלאומי לתיאטרון רחוב בבת ים, בשנים 2012–2015 פעלה כאוצרת שותפה בפרויקט 'אמנית העיר' בעיריית ירושלים לצד גילי קרז׳בסקי; הפרויקט הייחודי נועד לשלב אמנים במסגרת עבודת העירייה תוך כדי שימוש במשאביה. הפעולה האוצרותית הדגישה שיתופי פעולה בין אמנים לממסד הציבורי, מבלי לוותר על היבטים ביקורתיים ואקטיביסטיים.
בשנת 2017 אצרה כהן-שניידרמן את התערוכה "בטון חצוף" – מחווה לאדריכלות הברוטליסטית של תל אביב בשיתוף פעולה עם "אוהבים אמנות עושים אמנות". במסגרת הקורס "אמנות ציבורית חדשה" יתקיים סיור במתחם "חמשת היבשות" בו פעלה בתערוכה "בטון חצוף", בהובלתה ובהשתתפות האמן מעיין אליקים והאוצרת עדי אנגלמן. "מתחם חמשת היבשות הוא מתחם ייחודי בתל אביב שאמור היה לשמור על רצף טריטוריאלי בין האזור של בית אסיה, בית אירופה, בית אמריקה עם מעבר הליכה דרך בית המשפט לאזור מוזיאון תל אביב לאמנות, עד שמגיעים לרחוב אבן גבירול. זה מרחב של רצף הליכה שנגדע כשסגרו את המעבר להולכי רגל למרות שמלכתחילה תוכנן כך", כך כהן-שניידרמן.
הסיור במתחם זה כולל גם ביקור מיוחד בבית המשפט, בו מוצגת עבודה תלוית אתר – שיתוף פעולה בין האדריכל יעקב רכטר לאמן דני קרוון". חלק זה של הסיור יודרך על ידי עדי אנגלמן שחוקרת את העבודות של דני קרוון ותסביר את הרציונל של העבודות האלמותיות שמוצגות שם, לצד ביקור באוסף החדש שמוצב בבניין החדש שנבנה על ידי בנו של האדריכל רכטר, אמנון.
"בחלק השני של הסיור נחשוף את התהליך מאחורי עבודת אמנות במרחב הציבורי במתחם חמשת היבשות, ובעבודה שיצר האמן מעיין אליקים במסגרת פרויקט "בטון חצוף". במקום לעשות משהו לפסטיבל החלטנו להשקיע את המשאבים ולעשות עבודת קבע שמגיבה להיסטוריה של המתחם הייחודי הזה. העבודה של מעיין החייתה מחדש את כיכר אירופה, שהייתה כיכר נטושה, על ידי צמחייה וציור רצפה ענק. בסיור מעיין יחשוף בפני המשתתפים את התהליכים השונים שהובילו לעבודה הזאת ואני אדבר על אמנות במרחב הציבורי".
המניפסט
הרצאת אורח מיוחדת בקורס "אמנות ציבורית חדשה" תהיה עם האמנית המוערכת מירל לדרמן יוקלס שפעלה בניו יורק ומתגוררת בשנים האחרונות בירושלים. יצירתה כוללת אמנות קונספטואלית, מיצג, מיצב וטקסטים ופעולות המבקשות לחקור ולהחיות את המהות האורבנית על כל צדדיה: אנשים, תחזוקה, קיימות, זבל וסביבה. לאחר לידת בנה הראשון, בשנת 1969, כתבה לדרמן יוקלס את "מניפסט אמנות התחזוקה 1969!". המניפסט אתגר את תפיסת תפקידה הביתי של האישה והוא מתייחס לפעולת התחזוקה הבלתי פוסקת של הפרט והקולקטיב; מתחזוקה אישית כמו להתאפר מדי בוקר ועד לתחזוקה במרחבים ציבוריים.
מאז הגדירה את עצמה לדרמן יוקלס כ"אמנית תחזוקה", וביצעה מיצגים של פעילויות יומיומיות שנשים רבות, ובמיוחד עקרות בית, עושות על מנת להחזיק את המשך פעילותם של הדברים. בשנת 1977 אף קיבלה את מעמד "אמנית הבית" של מחלקת התברואה של עיריית ניו יורק, איתה היא יצרה ופעלה בשיתוף עובדי הנקיון והתחזוקה של העירייה ושאבה השראה מעבודתם היומיומית, שלרוב סמויה מן העין ומבוצעות בתגמול זעום, בין אם כספי ובין אם חברתי.
בשנה שעברה עמד "מניפסט התחזוקה" במרכז הרצאתה של כהן-שניידרמן בקורס שניתח טקסטים על אמנות בבית לאמנות ישראלית. וכך אמרה בפתח ההרצאה: "ההצעה של לדרמן יוקלס להתבונן על עולם האמנות היא רדיקלית. היא ממקמת את הביטוי "עולם האמנות" באופן הכי מדויק, נכון ומחובר למציאות. זה לא "עולם האמנות" – זה העולם, האמנות והיחסים בין האמנות והעולם. היא הקדימה את זמנה והציעה גישה חשובה ומרפאת לסביבה בהיבטים אקולוגיים או חברתיים, וזה דרמטי במיוחד בימינו".
"ההצעה של לדרמן יוקלס להתבונן על עולם האמנות היא רדיקלית. היא ממקמת את הביטוי "עולם האמנות" באופן הכי מדויק, נכון ומחובר למציאות. זה לא "עולם האמנות" – זה העולם, האמנות והיחסים בין האמנות והעולם".
"אמנות ציבורית חדשה"
10 מפגשים וסיור
אוקטובר 22 – ינואר 23
מרצות: הילה כהן-שניידרמן, דנה יהלומי.
אורחים: מעיין אליקים, עדי אנגלמן, מירל לדרמן יוקלס, פרופ' אירית רוגוף.
למידה היברידית: במכללה האקדמית ת"א יפו ובמקביל בזום.
לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >
by GemPlan