אליהו אריק בוקובזה: "התחלתי ללמוד אמנות תוך כדי העבודה בבית מרקחת"

בתוך חגיגת הצבע, הפיגורטיביות והנאיביות שבציוריך מסתתרים מסרים ביקורתיים ואולי חתרניים.

"בתערוכה הראשונה שלי בגלריה נלי אמן בשנת 2000 היה ציור של חייל מגודל שמחזיק דובון וורוד. אחרי התערוכה פנה אלי סטודנט לקולנוע וביקש שאתרום לו דימוי לכרזה לסרט שלו שהתקבל לאיזה שהוא פסטיבל. שאלתי אותו מה נושא הסרט ותשובתו הייתה שזה סרט תיעודי על שני דראגיסטים, אחד יהודי ואחד ערבי. שאלתי אותו מדוע פנה אלי ותשובתו הייתה “מה? האנשים האלה שאתה מצייר אינם דראגיסטים?”. לי היה מאד חשוב שהיצירה שלי לא תקרא רק בפריזמה ההומואית. זו אחת הסיבות שאני בוחר באמנות שלי להציג את עצמי כ-“אני כילד”, כי “אני כילד” הוא אני שלפני ההגדרה המינית הברורה, ילד לפני הגיעו לבגרות מינית. אני שותל במודע בציורים שלי מסרים של ביקורת שאינה מדלגת על שום צד בחיינו – מהציונות ועד הצבא, מזרחיות, מגדר ודת, הכיבוש ובעיות בחברה. טלי תמיר אמרה פעם שיש משהו מתריס בזה שאני מזרחי שמצייר ציור כביכול נאיבי, ומתריס כי זה מה שמצפים ממני ולכן כדי לברוח מהסטיגמה הייתי צריך לברוח מהסגנון הזה, ואני לא ברחתי. אני זוקף את האומץ שהיה לי לדבוק בסגנון שלי בעובדה שאני לא מכאן".

כיצד אתה מתמודד עם ריבוי הזהויות שלך ואיך אתה מגדיר את עצמך בלי להתכחש לאף אחת מהן: יהודי, טוניסאי, צרפתי, ישראלי, חילוני אתיאיסט, הומוסקסואל, מזרחי ושמאלן.

"האמנות שלי היא ביוגרפית. אני בן (נ. 1963) 52 ובגיל 6 עליתי מפריז ואני ישראלי. אני טוניסאי מבחינת אזרחות. אני יהודי שמגדיר את עצמי כאתיאיסט. כהומוסקסואל, הייתי בארון אבל הוא התמוסס מעצמו. לא הייתה לי אף פעם חברה אבל גם לא היה לי חבר. אני מאמין שהורי ידעו אבל “לא דברו על זה”. אנחנו משפחה גרעינית קטנה וידעתי שאם אני יוצא מהארון אני מוציא גם את הורי מהארון מול המשפחה המורחבת שהייתה מסורתית. אז כל עוד לא היה בשביל מי לצאת מהארון זה לא נעשה רשמית. היום אני חי עם בן זוג כ-10 שנים. זהותי כשמאלן וכמזרחי גרמה לי לכתוב ב-11 במרץ 2016 מכתב פתוח לשרת התרבות הגב’ מירי רגב¹ אודות מלחמת תרבות ומזרחיות, שהתפרסם והופץ ברשת הפייסבוק. אני ציוני לפי איך שאני מגדיר ציונות. כשאני קורא את מגילת העצמאות אני לא מוצא בה את הדברים שהציונות כשלה בהם – הכיבוש וחוסר השויון. ציוני הוא מי שציון חשובה לו והוא חי כאן ומתמודד עם הקשיים, ועם הצורך לנסות להבין גם את הסיפור של הערבים שחיים כאן. אני יהודי כמו שאני חושב שמותר לי להיות. כיהודי יש לי הזכות לחיות במדינה אבל האם הזכות הזאת מתירה לי לשלוט בעם אחר שחי כאן, לדעתי – לא. אני בוחר להגדיר את עצמי ולא נותן לאחרים ולסביבה להגדיר אותי".

יש בוודאי מי שמגדירים אותך צייר נאיבי.

"ברור, יש בפייסבוק קבוצה של ציירים נאיביים והם חושבים שאני “המלך של הנאיביים”, אחד שפרץ את תקרת הזכוכית. אבל אני לא צייר נאיבי. מסתכלים על הצורה החיצונית ואז העבודות שלי ושל גבריאל כהן נכנסות לאותה קטגוריה. יש כאן סטראוטיפ מסוים".

הציורים שלך מלאים בפרטים. תאר את דרך העבודה שלך.

"אנשים לא מבינים שעבודת הציור היא עבודה קשה, גם פיזית. העבודה קשה, כי אני נמצא כל הזמן במצב של פתרון משברים. כל פעם שאני מוסיף צבע ולא יודע בדיוק מה יהיה בהמשך, אני במשבר. יש קטעים בעבודות שלי שגורמים לי חרדת ביצוע, קטע שאני מפחד להתמודד אתו. יש כיף ברגע שאני מתגבר על הקושי. זה לא שכל היום כיף לי. יש לי דרישות גדולות והטעם שלי מורכב".

"עבודת הציור היא עבודה קשה, גם פיזית. אני נמצא כל הזמן במצב של פתרון משברים. כל פעם שאני מוסיף צבע אני לא יודע בדיוק מה יהיה בהמשך, אני במשבר. יש קטעים בעבודות שלי שגורמים לי חרדת ביצוע, כשאני מפחד להתמודד. אבל יש כיף ברגע שאני מתגבר על הקושי".

כשצלצלת אלי הצגת את עצמך “מדבר אליהו בוקובזה”. מה סיפור השמות אליהו ואריק?

"בתערוכה בבית התפוצות פגשתי שתי מחנכות שלי מבי”ס היסודי, שזיהו את הילד בציורים ושאלו “מה פתאום אריק, אתה אלי”. הסיפור נולד בפריז והמשיך דרך קברי צדיקים. אימי לא נכנסה להריון והם באו לארץ לעלות לקבר צדיק, ושם אמרו להם לקרוא לילד אליהו. אבל בפריז צריך שם צרפתי אז נתנו לי את השם אריק. כשעלינו לארץ והלכתי לבית הספר, המורה התחילה לקרוא לי אלי וגם הורי קראו לי אלי וככה הייתי אלי גם בתיכון ובצבא והלאה. כשהייתי צריך לחתום בפעם הראשונה על עבודה חתמתי את מלוא השם “אריק אליהו בוקובזה”. השם המלא הוא תערובת הזהויות שלי. חברים קוראים לי אריק ואבא נשאר עם אלי. אם נחזור לזהויות, ברור שאם הייתי נשאר אריק בוקובזה לא הייתי חווה חלק מהסטריאוטיפים של מי שנקרא אליהו בוקובזה, שמתחבר יותר לנתיבות וקברי צדיקים. גם בצרפת אני חווה את הזרות – אני מדבר צרפתית מצוינת במבטא מצוין, ויש לי מנהגים וגינונים אירופאים ובכל זאת תמיד חושדים בי שאני מ”מקום אחר”".

קבלת מספר פרסים אבל כשקבלת את פרס היצירה הציונית ב-2015 אני צחקתי.

"רבים צחקו. בגדול זו טקטיקה ואני מתפלא שהטקטיקה הזאת עוד עובדת. אני נגד אלה שמחרימים. נכון שהשרה לפעמים מדברת בסגנון מרגיז ומתריס, אבל היא השרה ומה יצא מכל מיני חרמות. ברור שמהלך כזה הוא לא אפקטיבי. בקבלת פרס היצירה הציונית אני מחייב אותה להתייחס אלי, לשמוע את דעתי, אבל היא לא צריכה להסכים אתי. אנחנו נמצאים משני צידי המתרס אבל זה חלק מהשיח במקום הזה, ואם לא יהיה שיח לא תהיה דמוקרטיה. קבלתי את פרס עידוד היצירה של משרד החינוך , התרבות והספורט ב-2004 ושוב ב-2013. פרסים אחרים של משרד התרבות וגם של המוזיאונים הם תלויי גיל".

עבודות שלך נמצאות באוסף של כנסת ישראל. מדובר בשתי עבודות מתוך 40 שנרכשו. מה מסקרן ומיוחד בשתי העבודות האלו ?

"אחת העבודות, “מפת השומר”, לא הוצגה אף פעם. בציור מופיע שומר לבוש כערבי רוכב על סוס וברקע מפת פלסטין. אבל הערבי על הסוס הוא אלכסנדר זייד. ולגבי הציור השני “הפרדסן” בו מצוירת משפחה פלסטינית על רקע עץ תפוזים, התעוררה מהומה סביב דרישתו של ח”כ אריה אלדד להורידה, מפני שהיא מכילה נרטיב של נכבה. הציור מתייחס למשפחה שחיה ביפו לפני 1948 ונעשה לפי צילום מ-1939. יו”ר הכנסת אז היה הנשיא ראובן ריבלין, והוא הגיב לדרישתו של ח”כ אלדד באומרו שחופש הביטוי הוא ערך עליון. העבודה תלויה באגף הוועדות".

האם נכתבה עליך ביקורת ומה דעתך בכלל על ביקורת אמנות?

"לא הייתי מגיע למקום שאני נמצא בו היום אם לא היו כותבים עלי ביקורת לכאן ולכאן, ולא תמיד טובות ולא תמיד מפרגנות. רותי דירקטור כתבה אחרי התערוכה השנייה (2002) שנקראה “צייר תייר” , בין השאר “…ובכל זאת מתבקשת השאלה: האם ציור בעל חזות כה מתוקה יכול להיות ביקורתי, או עד כמה יכולה השפה האמנותית להתחנחן בלי שיועם העוקץ הביקורתי? ² ואני חושב שכן, אפשר להיות חמוד וכביכול מתחנף ולהכניס ליצירה מסרים ביקורתיים לגבי כל תחום. הביקורת חשובה כדי למצב אותך והיא תורמת לאמן עצמו. אבל צריך לזכור שבכל ביקורת ישנו גורם של טעם. במוסיקה לא תבקש ממבקר של מוסיקה קלאסית לבקר מוסיקת פופ וההיפך. באמנות המבקרים מבקרים הכל – כל תחום וכל טכניקה. הייתי רוצה שתערוכה תבוקר על ידי שני מבקרים. אבל בכל מקרה אין מספיק מבקרי אמנות".

באיזה אוספים נמצאות עבודות שלך? ציבוריים ופרטיים.

"עבודות שלי נמצאות באוסף מוזיאון ישראל, באוסף כנסת ישראל, באוסף המשכן לאמנות בעין חרוד, באוסף מוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם ובאוספים פרטיים. באתר האינטרנט שלי יש אינדקס יצירות ו-75% מהעבודות שלי מכורות. אין עבודות שלי באוספים של האספנים הגדולים, למשל יגאל אהובי, עמוס שוקן, דובי שיף ודורון סבג. עבודות שלי נמצאות באוסף של הללה טל. לעמי בראון הייתה עבודה שלי שנמכרה באחת המכירות של האוסף שלו. ישנם אספנים שאינם נמנים עם קבוצת האספנים הגדולים ולהם יש הרבה עבודות שלי. אני חושב שלאספנים שאוספים אמנות ישראלית משנות ה-2000 ואילך יש בעיה אם אין להם עבודה שלי, לי אין בעיה לא להיות באוספים שלהם. הייתה לפני זמן קצר תערוכה של רפי לביא בגלריה גבעון, וגליה יהב מבקרת האמנות של עיתון “הארץ” שאלה בכותרת – “את מי מעניינות היום היצירות של רפי לביא?”. אני חושב שהוא מאד רלבנטי, כי הוא נציג של תקופה שלמה שמסמל מי שהיה לפניו ומי שבא אחריו, הוא נקודת שבר ברצף של תולדות האמנות הישראלית. אני כן חושב שביצירה שלי יש איזה קריעה או סטייה מדרך שרפי לביא התווה. אם רפי לביא מסתכל אחורה לעבר “אופקים חדשים”, מה שהדרך שלי עושה זה שהיא מנתבת את האמנות הישראלית למקום אחר, אני מדלג על “אופקים חדשים” לכיוון השורשים. מישהו כתב לא מזמן שאני אסכולה של איש אחד. ואומרים שאם אתה רוצה להיות חשוב צריך שיהיו לך תלמידים ועוקבים, ואני ברשות עצמי, וייתכן שביום שבו אני אעלם כל מה שהבאתי לאמנות הישראלית ייחשב כנקודה חריגה ולאו דווקא כבעלת משמעות של פותחת נתיב.

"אם רפי לביא מסתכל אחורה לעבר "אופקים חדשים", מה שהדרך שלי עושה זה שהיא מנתבת את האמנות הישראלית למקום אחר, אני מדלג על "אופקים חדשים" לכיוון השורשים"

האם אתה מאזין למוסיקה בזמן העבודה

"כשאתה בסטודיו לבד מול הבד יש בזה תחושת בדידות. רעש רקע מפיג במקצת תחושה זו, לכן אני פותח טלוויזיה בערוצים שטותיים שמשדרים תכניות אוכל, עיצוב, טיולים. זה גם יוצר רעש וגם נותן לי מסגרת של זמן. תכנית מתחילה ומסתיימת. למוסיקה אני לא מאזין בזמן העבודה כי האזנה למוסיקה גוזלת ממני תשומת לב וריכוז".

“הרוח היוצרת של האמן איננה בת חורין, כפי שהיא מצטיירת בדמיוננו, כבולה היא בכבלי המסורת וטבעותיה עשויות כעין שרשרת…האמן היוצר, פחות מכל אדם אחר, ניזון מרוח עצמו, שורשיו נעוצים בפקעת התרבות האנושית של דורות רבים.”

(מתוך: שרה חינסקי, מלכות ענווי ארץ, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, ע’ 153-154, ציטוט ממאמרו של משה זמירי שהתפרסם בעיתון הארץ ב-1927)

הראיון התקיים במרץ 2016 במעונו של אריק בוקובזה בלב תל אביב.

1) קטעים ממכתב פתוח של אליהו אריק בוקובזה לשרת התרבות מירי רגב, בעקבות הראיון בידיעות אחרונות, על מלחמת תרבות ומזרחיות, 11 במרץ 2016, התפרסם ברשת הפייסבוק:
…”גם אני כמוך, מזרחי, בוקובזה, תוניסאי מצד אמי ואבי גם יחד. גדלתי בבית חילוני..אהבתי פיוטים וראיתי עם אימא את הסרט הערבי …אימא הייתה זמרת אופרה, מיומנות ורפרטואר היא למדה בצעירותה בתוניס, אבי יבל”א לקח אותי לבקר במוזיאון הלובר כשהגעתי לגיל 4. הורי הנחילו לי אהבה ותשוקה לתרבות ואמנות, לא לתרבות מערבית או מזרחית – רק לתרבות טובה ומה שיפה בתרבות טובה הוא שהיא כוללת ומכלילה..אם יש מלחמת תרבות – היא קיימת וראוי שתהיה בין תרבות טובה לתרבות לא טובה, תרבות שטחית, חד ממדית, חקיינית מחוסרת רבדים ותחכום – ללא קשר אם התרבות נוצרה ע”י שמאלני מתל אביב או מצביע ליכוד משדרות, מזרחי או לא…אם ברצונך לתקן את חוסר השוויון החלוקתי הפתרון הוא לא קיצוץ בתקציב האופרה והפילהרמונית אלא להגדיל את תקציב התרבות ולהוזיל את מחירי הכרטיסים…ולוודא שילדים ומבוגרים מהפריפריה יפגשו עם התרבות הטובה, תרבות טובה מכל הסוגים. גם אמנות אוונגרד ביקורתית ומתריסה, גם אמנות “ציונית”, גם תזמורת פילהרמוניות, תזמורות סימפוניות ותזמורות אנדלוסיות……גם אני מזרחי, אבל אני, אף פעם לא התביישתי בזה. אני, שמרתי על השם המזרחי שלי. הייתי בוקובזה כשלמדתי לנגן באך על פסנתר, הייתי בוקובזה בתיכון בליך ברמת חן, הייתי בוקובזה בחיל המודיעין, ובוקובזה בתואר ראשון בלימודי רוקחות בפקולטה לרפואה בירושלים ונשארתי בוקובזה בלימודי האמנות בתל אביב. כבוקובזה הצגתי תערוכות בגלריות והמוזיאונים של ההגמוניה התרבותית, ולמרות שהצעתי דרך שהיא רק שלי – לרגע לא חשבתי שהשם בוקובזה הוא שיכשיל אותי במבחני מעבר…”

2) פורסם ב “העיר” 2.5.2002

הקליקו לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >