אניסה אשקר: "אני לא מציגה עבודה אם אין בה את הקול שלי. היצירה ואני – אחת, היצירה מדברת ערבית"

את אמנית רב-תחומית ושפת האמנות שלך מגוונת. איך את מתמודדת עם ריבוי טכניקות וחומרים?

"אני מתאימה ומשתמשת בהם לפי מה שדורש הרעיון, לומדת, משנה ומגוונת לפי הצורך".

היית שנתיים – לא רצופות – ברזידנסי בגרמניה. איך היה המפגש עם החיים בגרמניה?

"אהבתי. אני אוהבת תרבות, באתי עם ראש פתוח וקלטתי מה שיכולתי, והחשיפה שלי הייתה טובה מאד. למעשה זה היה המפגש הראשון שלי עם התרבות המערבית. לראות עבודות מקוריות של Paul Klee, Joseph Beuys ואחרים – היה נפלא. במשך שנתיים הסתובבתי בערים שונות בגרמנייה, ובכל מקום האנשים קצת שונים. אני אוהבת את אנשי הכפר יותר מאשר את אנשי העיר. הייתי בעיקר בחברת אמנים, יוצרים ואוצרים. אהבתי את הסדר בחוץ ואת הכבוד בין אנשים".

איך את מתייחסת לעבודת האוצרות?

"אוצרות היא סוג של יצירה. אופי של אוצר לעיתים דומה לאופי של אמן".

נעמי אביב ז”ל אצרה את התערוכה שלך “זיפת” ב-2010. את התערוכה האחרונה (2014) Jouissance אצרה ג’ניפר בר-לב, אמנית. שתי התערוכות היו בגלריה של נלי אמן.

"עם מות נעמי אביב – אבדתי חברה שתפקדה לפעמים כמו אימא. אני ביקשתי מג’ניפר בר-לב לאצור את התערוכה. חלקנו סטודיו בתקופה שעבדתי לקראת התערוכה והיא הייתה אתי בתהליך העשייה והיצירה, וחשבתי שזה הדבר הנכון שהיא תאצור את התערוכה".

על מה את עובדת עכשיו?

"על שלושה פרויקטים: הוזמנתי להשתתף בביאנלה של מיצגים בקייב, תערוכת יחיד של ציור שתתקיים בצפון הארץ, תערוכת יחיד בסיציליה בה יוצג גוף העבודות שעיקרו הוצג בתערוכה האחרונה בגלריה נלי אמן – הסוסים, תערוכה שמשכה הרבה מבקרים".

ספרי על הקשר שלך עם ד”ר חוסני אלח’טיב-שחאדה.

"הוא מלווה את האמנות שלי. אני חושבת שנקודת המבט שלו, הראייה שלו והרקע שלו נותנים לו את היכולת הטובה ביותר לפרש את היצירה שלי ולכתוב עליה".

מה תעשי בסיציליה מלבד להעמיד את התערוכה?

"בסיציליה יש גם מסגדים וגם קתדרלות וברצוני לחקור את הנושא, קצת אעבוד וקצת אחקור".

למרות גילך הצעיר היו לך תערוכות יחיד, השתתפת בתערוכות קבוצתיות והופעת עם מיצגים שונים גם בארץ וגם בחו”ל.

"העליתי מיצגים, בנוסף לזמן הרזידנסי בגרמניה גם במקומות אחרים באירופה, והיו לי תערוכות יחיד והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות בערים שונות בגרמניה, באסטוניה, בניו יורק, בלונדון, באתונה, בווינה, בקראקוב, בסלוניקי, בפראג, בספרד ובמקומות שונים בארץ".

האם את קוראת ביקורות אמנות?

"קוראת , אבל אני לא מאלה שניזונים מביקורות. אני בודקת את הרזולוציה של התמונה, זה חשוב. גם כאן המשפט שאין אמת אחת תקף. יש הרבה מסביב, וזה גם ביחס אלי וגם ביחס לאמנים אחרים. כשאני רוצה לדעת משהו על אמן ויצירה, אני פונה ישירות לאמן ו/או מחפשת את היצירה".

אי אפשר לשוחח בימים אלה בלי להתייחס ליחסים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל . נסיעתו של סייד קשוע לארה”ב, עוררה את מירה עווד לכתוב לו בטור דעות ב”הארץ”, “סייד חכה לי! או … לך לשלום”. האם את חושבת שיש הגירה מוגברת של ערבים משכילים?

"אני חושבת שזה קורה. עוזבים משכילים, אינטלקטואלים, ובעלי מקצועות. ארץ משוגעת, מי רוצה לחיות ב"מלכודת דבש , הכל דביק" כזאת?"

איך את מגדירה את הזהות שלך? אמנית, אישה, ערביה, ישראלית, פלסטינית, מוסלמית?

""רוצה להתנער מכולן". כל מה שנכתב נכון".

טל בן-צבי בספרה “סברה”⁴, ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל” קוראת לדור שלך, זה שנולד אחרי 1967, הדור השלישי. האם יש ביצירתך התייחסות לנכבה הפלסטינית?

"כל העבודות שלי הן אני, אם באופן ישיר או עקיף, הכאב נמצא בזיכרון, האני יוצר וזוכר. זה נמצא, כי אני לא משחררת ומציגה עבודה אם אין בה את הקול והאני שלי. היצירה ואני אחת, היצירה מדברת ערבית. מבחינת נקודת הראייה “אני רוצה לעשות טוב”".

"כל העבודות שלי הן אני, אם באופן ישיר או עקיף, הכאב נמצא בזיכרון, האני יוצר וזוכר. זה נמצא, כי אני לא משחררת ומציגה עבודה אם אין בה את הקול והאני שלי"

אני מרגישה שיש פריחה באמנות של פלסטינים-ישראלים. בתערוכות הבוגרים פוגשים אמנים ואמניות פלסטינים-ישראלים.

"נכון, זה טבעי, המקום בוער לטוב ולרע. יש להם מה להציע ומה לומר".

איזה פרסים קבלת?

"פרס האמן הצעיר של משרד התרבות בשנת 2007, פרס אמן מורה של משרד התרבות 2005 ו-2006, ופרס הצטיינות במדרשה".

האם את מבקרת בגלריות ובמוזיאונים?

"הולכת הרבה, זה מקום הבילוי שלי. החיים שלי זה האמנות נטו. אני לא רואה משהו אחר".

מה את עושה מלבד לעבוד בסטודיו?

"אני מסתובבת הרבה ברחבי הארץ ומרצה על העבודה שלי ועל אמנות במפגשים של תלמידים עם אמנים כחלק מסל תרבות ארצי של משרד החינוך. אני מוזמנת להרצות דרך עמותות שונות, מכללות, ואוניברסיטאות, ומלמדת במכינה לסטודנטים ערבים לאמנות במכללת שנקר. כמו כן אני מלמדת ציור וצילום בסדנאות שונות".

מה את קוראת שאינו קשור לאמנות?

"אני קוראת ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה. לספרות יפה – אין לי זמן וכוח".

לסיום, עם מי היית רוצה לשתות כוס יין?

"וינסנט ון גוך"

“ למה עזבת את הסוס לבדו?

כדי שיהיה חברה לבית, בני,

הרי בתים מתים כשהדיירים נעדרים..”.

(קטע משיר של מחמוד דרוויש,” נצח הצבר”, מספרו “למה עזבת את הסוס לבד? אנדלוס, 2000, תרגום מוחמד חמזה ע‘נאים)

השיחה התקיימה באוגוסט 2014, בסטודיו של אניסה אשקר ברח’ אבן גבירול, תל אביב.

1.שכונת ברבור (ע”ש מפעל קרמיקה שהיה במקום) נמצאת בכניסה הדרומית לעכו. גרים בה כ-130 תושבים. השכונה נחשבה ל”שכונה לא מוכרת”, הייתה מוזנחת קשות ורק ב-2004 חוברה לרשת החשמל . בשנים האחרונות הופקעו בה קרקעות לצורכי הנחת מסילת הברזל של הרכבת לכרמיאל. המספר 24000 היה המיקוד של השכונה. “רק בבחירות נזכרים בנו”.
2.בית הספר התיכון הקתולי באעבלין שייך למוסדות מאר אליאס, רשת חינוך מגן ילדים ועד מכללה.
“הסוס השחור” בדיסלדורף היה הפרק השני בטרילוגיה של מיצגים שהראשון היה באתונה והשלישי בווינה.
3.טל בן-צבי, סברה, ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית הישראלית, הוצאת רסלינג, 2014.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >