אמן בהסגר: יומן קורונה – יונתן הירשפלד

התפוררותו המהירה של העולם שלי הראתה עד כמה, מראש, היה דקיק ותפור ברישול. אני זוכר מקרה שאירוע אותי בנעורי: קבעתי עם חבר במגרש הרוסים בירושלים והחבר איחר. שעה ארוכה הלכתי הלוך ושוב מול מפקדת המשטרה. לבסוף יצא שוטר ושאל אותי מה אני עושה שם. כדרכו של נער חצוף, עניתי לו "מה שבזיין שלי למה מה תעשה תעצור אותי על הליכה הלוך ושוב?". ואז במהירות אדירה, התפרקה הדמוקרטיה הליברלית שבה חייתי והפכה למדינת משטרה אימתנית כשהשוטר ניגש אלי תפס אותי בצווארון החולצה הצמיד אותי לקיר ואמר לי שאין לו בעיה לעצור אותי עכשיו על התחצפות או שקר שהוא ימציא ושאני אשלח להעביר ערב במעצר. אחרי רגע הגיע החבר שלי והלכנו משם, אבל האירוע הזה חרט בתודעתי את ההכרה בדקיקות הכרום של מארג חיינו תחת ללבה הרוגשת של מאבקים פראיים. כל זה, לא בלתי קשור לימים אלו: המגפה הזו באה יד ביד עם הדרמה הפוליטית בישראל.

מגפות נתפסות בתרבות המערב כהופעה בממשי, בגופני, בנראה, במה שנרשם בפרוטוקול- של מחדל מוסרי סמוי מעין. כך ב "רומיאו ויוליה", כך ב"אדיפוס המלך". לכן אין זה מפתיע שבחוויה של הישראלי המגפה מופיעה, כמו הציפורים ב"הציפורים" של היצ'קוק, כשיבוש של הטבע שהוא סימפטום לשבר מוסרי.

הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן נישא על שפתי כולם. הסיבה לכך היא שהוא מצביע על ההבדל שסימנו היוונים העתיקים בין "ביו" (מביולוגיה), ל"זואה" (זאולוגיה)- חיים במובן של השתתפות בחיים וחיים במובן של לא למות (מה שנתניהו מכנה החיים עצמם). מובן שהריבון הוא מי שמכריז על מצב חירום, ומובן שבחירום הדגש עובר לזואה .והריבון מכריז על חלקים מהאוכלוסייה או על פרטים כמי שנודו מהביו (עולם ההשתתפות, שבו ניתן למות מות קדושים, כחייל נגיד) אל האתר נטול הקדושה (מכאן הביטוי הומו סאקר) של מי שחייהם הם זואולוגיה. כל זה נהיה מאד רלוונטי בעת המגיפה, וזרק אור על היחסים בין גופינו הממשיים לריבון.

זה נראה מאד עיוני עד שפותחים את החדשות. ב 14 במרץ עוד היו לי שני כרטיסי טיסה ללונדון בשביל לראות את ארטמיזיה ג'נטילסקי בנשיונל גלרי. ב15 הגיע המע"ם של ינואר פברואר. אחריו הגיעה הודעה על מס הכנסה שומה 2018. רואת החשבון פשוט רשמה שלושה צ'קים. "אין לי שום הכנסה בעתיד הנראה לעין" אמרתי לה. "מה תעשה?" ענתה, "לא תשלם מיסים?".

התחושה הניהיליסטית הזו של סוף הזמנים ואובדן כסף, יש בה גם משהו מענג. הנפש שלנו היא דבר מדהים! היא מכונת התענגות. מרוויח – היא מתענגת, מפסיד? גם מתענגת!

בסטודיו אני חי על במבה וקפה שחור. מנקה את הידיים במטלית לחה ודוחף אותה לכוס הקפה הקרה.
הסטודיו מתחיל לקבל גם הוא נראה פוסט אפוקליפטי. וגם מזה אני איכשהו נהנה. כמו מי שדרך בשלולית ברחוב ומחליט כבר ליהנות עד הסוף מהסבל, ונשכב בה מתיז על עצמו מי שלולית וצוחק.

יצירה אני מבין זקוקה לתחושת דחיפות. אמנות היא או דחופה או לא כלום. לפחות עבורי. אז אני מתיישב לעשות תרגיל. עד שיבוא הדחוף. מצייר את עצמי בהתבוננות מהמראה. פתאום רואה את עצמי עם הזקן, חושב לעצמי שהחיים כמו לא נרשמים. יש לך תעודת לידה ותעודת פטירה, הריבון רושם לידה ומוות והחיים לא נרשמים. אני לוקח שני ניירות של הירשפלד ביטוחים – (secures adversus deos, מבוטח כנגד האלים כתב טקיטוס על קיסר רומי אחר) – ורושם על האחד נולד ועל השני מת. מצמיד אותם לקיר בפוש-פין. עם המכחול שלי עובר מהאחד לשני מצייר על הקיר ברווח.

חוזר לדיוקן. פני המזוקנות זרות לי. אני מחפש פורטומה של אדריאנוס בויקפדיה ולומד שם שזה הוא שנתן ליהודה את השם פלשתינה.

קליק לקריאת הפרק השני – יומן קורונה.