ד"ר טלי תמיר
אוגוסט 2024 I דימוי: ראובן רובין, הדרך לצפת, 1946-7. מאתר "בית ראובן"
בימים אלה, כשהערכים המרכזיים של התרבות הישראלית נדרסים ומתפרקים מול עינינו, ואנחנו חסרי אונים להושיעם, בימים בהם בשם הציונות והזהות הישראלית נעשים דברים שאדם הגון לא יכול להשלים אתם והם מדירים שינה מעיניו, בימים בהם הסבל האנושי של תושבי עזה עובר את סף האפשרי – ללמד היסטוריה של אמנות ישראלית, שביקשה לטוות חזון ציוני, חיובי והומניסטי – זו משימה מורכבת ולא פשוטה.
כיצד אפשר להראות ציור נוף של נחום גוטמן – גדול אוהביו של המרחב הישראלי, או ציור של ראובן רובין – שמפזר דוק של קסם על בתי צפת ועל פסגות הר מירון, כשכל המרחבים הללו מרוקנים מתושביהם ומופצצים בטילים? כיצד אפשר לספר סיפור אמנותי של חלום והתחלה, כשהאחרית הטרגית ניצבת מול עיניך, כשהחטופים – צאצאיהם של חלוצי הארץ ובוניה – נמקים במנהרות החמאס ועזה הפכה לעיי חורבות?
ובכל זאת – חובתנו האקדמית לשמר את הידע ההיסטורי ולשחזר באופן המדויק והמורכב ככל האפשר את הנרטיב ההיסטורי של האמנות המגוונת והעשירה שנוצרה במסגרת הפרויקט הציוני-ישראלי – עומדת עדיין לרגלינו ודוחקת בנו להמשיך ולעמוד במשימה, למרות הכל.
"כיצד אפשר לספר סיפור אמנותי של חלום והתחלה, כשהאחרית הטרגית ניצבת מול עיניך, כשהחטופים – צאצאיהם של חלוצי הארץ ובוניה – נמקים במנהרות החמאס ועזה הפכה לעיי חורבות?"
"ובכל זאת – חובתנו האקדמית לשמר את הידע ההיסטורי ולשחזר באופן המדויק והמורכב ככל האפשר את הנרטיב ההיסטורי של האמנות המגוונת והעשירה שנוצרה במסגרת הפרויקט הציוני-ישראלי – עומדת עדיין לרגלינו ודוחקת בנו להמשיך ולעמוד במשימה, למרות הכל"
כשאני פורשת ומתארת את סיפורה של האמנות בישראל בקורס "תולדות האמנות הישראלית" אני מדגישה כמה עקרונות ומעלה כמה שאלות. ראשית, מתי מתחיל סיפורה של האמנות הישראלית?
האמנות הישראלית היא האמנות היחידה בעולם שיש לה תאריך לידה – שנת 1906, השנה בה נוסד "בצלאל" של בוריס שץ – הוא תאריך הלידה הרשמי שלה, ומאותה נקודה בזמן נהוג לספר את סיפורה. בשיעור נבחן מחדש את מיתוס ההתחלה: נחזור לאחור, אל שלהי המאה ה-19 ואל הציור היהודי בגלות, שהוצג בתערוכה הראשונה של אמנות יהודית בקונגרס החמישי בבאזל ב-1901, באוצרות מרטין בובר ונצביע על החתך הכירורגי שנעשה בין אמנות יהודית לאמנות ציונית: האמנות הישראלית – נולדה ו'הומצאה' למען התנועה הציונית וכדי לשרת את צרכיה הלאומיים.
נשאל, אם כך, מאיזה שלב אפשר להשתמש במונח "אמנות ישראלית" ונבנה לוח־זמנים מדורג בין המונחים: אמנות יהודית – אמנות ציונית (קונגרסאית) – אמנות ארץ-ישראלית – אמנות ישראלית. נתבונן בסקאלת ההתפתחות של האמנות הישראלית כתהליך מתמשך של שחרור מתפקידה המקורי כאמנות מגויסת למטרות לאומיות וכמאבק הדרגתי להשגת אוטונומיות, שאינה מחויבת לאידאל קולקטיבי או לזהות לאומית.
"נתבונן בסקאלת ההתפתחות של האמנות הישראלית כתהליך מתמשך של שחרור מתפקידה המקורי כאמנות מגויסת למטרות לאומיות וכמאבק הדרגתי להשגת אוטונומיות, שאינה מחויבת לאידאל קולקטיבי או לזהות לאומית"
חלקו הראשון של הקורס "תולדות האמנות הישראלית", שיפתח בחודש נובמבר 2024, יפרוש את ההיסטוריה המורכבת הזו, מהמאה התשע עשרה ועד סוף שנות החמישים – עם הקמת המדינה ויציג את ההיבט הלאומי והמגויס, לצד תופעות מוקדמות של ערעור ומרד.
חלקו השני של הקורס, שיפתח בחודש פברואר 2025, ידון באמנות ישראלית החל משנות השישים – התקופה בה האמנות הישראלית מצליחה להתנער מתפקידיה הלאומיים והופכת יותר אישית, בינלאומית, וגם – ביקורתית ומחאתית. הקורס יעסוק גם בנרטיב של האמנות הפלסטינית-ישראלית שהתפתח במקביל, ויצביע על היבטים דומים משני צדי המתרס, כמו גם על היבטים ביקורתיים.
הקורס ידגיש היבטים שונים – אסתטיים, אידיאולוגיים, חברתיים, פוליטיים – וינסה לתאר ולנמק את הנרטיב הקנוני של האמנות הישראלית וכנגדו – את החלופות שנבנו כנגדו.
תולדות האמנות הישראלית חלק א'
נובמבר 24 – ינואר 25
11 מפגשים בימי א' בשעה 17:00 -18:30
למידה משולבת: באקדמית ת"א-יפו ובמקביל בזום.
הקליקו לסילבוס המלא ולהרשמה >> מחיר מיוחד בהרשמה מוקדמת
אודות המרצה והכותבת
ד"ר טלי תמיר היא בוגרת תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני ושלישי באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1994 – 2004 כיהנה כאוצרת גלריה הקיבוץ בתל אביב ועסקה בעיקר בחקר התמורות והשינויים שעברו על התנועה הקיבוצית בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה. תקופה זו זכתה לסיכום מהדהד בתערוכה "לינה משותפת, קיבוץ וקבוצה בתודעה הישראלית", שהוצגה בקיץ 2005 במוזיאון תל אביב ועוררה תגובות רבות.
בין השנים 2005 – 2010 כיהנה תמיר כאוצרת ראשית של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק ואצרה, בין היתר, סדרת תערוכות מסע והרפתקה בהשראת ספר הילדים הראשון של גוטמן "לובנגולו מלך זולו". תערוכותיה במוזיאון נחום גוטמן שילבו, לצד עבודותיו של גוטמן עצמו, עבודות של אמנים עכשוויים, שהרחיבו את המבט והשיח סביבו. את התערוכה הרטרוספקטיבית "דודו גבע – פשר החיים" אצרה תמיר במוזיאון כשנתיים לאחר מותו של גבע, שהיה הזוכה הראשון בפרס האיור ע"ש נחום גוטמן. בשנת 2010, עם סיום כהונתה במוזיאון נחום גוטמן, זכתה תמיר בפרס האוצר מטעם משרד התרבות.
כאוצרת עצמאית אצרה תמיר כמה רטרוספקטיבות: "יוחנן סימון – דיוקן כפול" (מוזיאון תל אביב, 2001), "רות שלוס – עדות מקומית"; (המשכן לאמנות, עין חרוד, 2006), "שמואל-כץ – ימי הדיו" ( המשכן לאמנות עין חרוד, 2013), והתמחתה בתערוכות נושא, תלויות-מחקר: "שבת בקיבוץ – יחסי יחיד וחברה בתרבות הקיבוצית"; (בית אורי ורמי נחושתן, שהקדימה את "לינה משותפת" (מוזיאון תל אביב, 2005), "בריסטולים: קיר, כיתה, חברה" (מוזיאון בת ים לאמנות עכשווית, בשיתוף עם מאיר טאטי, 2011), "התערוכה החקלאית – חקלאות מקומית באמנות עכשווית" (מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2015), "בטון-בולימיה" (בית בנימיני, 2014), "ילד ישן בכד – על חימר וביוגרפיה" (בית בנימיני, 2017). בנוסף אצרה תערוכות יחיד להדס עפרת, לדרורה דומיני, לזיוה בן ערב רבינוביץ, לשי עבאדי ועוד.
תמיר כתבה מאמרים רבים בכתבי עת וב"ערב רב", ופרסמה קטלוגים וספרי מחקר באמנות ישראלית. ב-2022 יצא לאור ספרה "המשותף קיבוץ": אמנות מהצד השמאלי 1978 – 1988", בתמיכת "בית לאמנות ישראלית" ובהוצאת מכון יד יערי ועמותת מרסל לקידום תרבות ואמנות. ב-2023 יצא ספרה "יוסף הוכמן: צילום", בהוצאת יד יערי. תמיר מרצה ב"בית לאמנות ישראלית" מאז הווסדו ובשנים האחרונות היא ממשיכה את פועלו של ד"ר גדעון עפרת בהוראת קורס המבוא הכללי בהיסטוריה של אמנות ישראלית.
