רענן לוי 2022-1954

את רענן הכרתי לראשונה ב- 1977, עם שובו לירושלים מלימודי אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. הוא היה אז צעיר יפה-תואר ואמן-בית של גלריה "ארטא", שפעלה אז ברחוב ר' עקיבא בירושלים. לאחר פרק של רישומי דיו פיגורטיביים-פיוטיים, רענן נמנה אז על קומץ צעירים נועזים, שהעזו – בניגוד גמור למגמה האוונגרדית השלטת של המושגיות – לדבוק בציור ריאליסטי (במסגרת לימודיו באיטליה, אף התמחה בהדפס בהדרכת ג'וזפה גאטוזו, מנהיג קבוצת "ריאלסמו" הנודעת). 

ב-1984, לקראת תערוכת-היחיד הרביעית שלו ב"ארטא", כתבתי מאמר לקטלוג ובו הצבעתי על האפלה השלטת בציוריו של רענן לוי, בתאורה ובמבע הנפשי. כי הציורים, ששילבו ברמה גבוהה ובעוצמה אכספרסיבית צבעי-מים, גירים ודיו, הירבו לייצג, בנוסף על מיכלים ביתיים פרוזאיים (צלחות, מחבת, גיגית וכו'), כיורים, אשר כמו ינקו את המבט אל פתח-הניקוז וסחפו נוזל מלוכלך לתוכם. 

בין השאר, כתבתי: "רענן לוי חודר פנימה. הוא במיטבו בסצנות-פנים, באינטריורים, אולי משום שבאלה שולט הצל. […] האור הופך לאידיאל חיצוני, רחוק, בעוד בחללי-פנים האורות כבים והמוות שוכן בלב-לבה של הממשות". זמן קצר לאחר מכן, עזב את הארץ, תחילה לאמסטרדם ולבסוף לפאריז, בה חי ויצר לאורך עשרות שנים, הגם ששמר על נוכחות מקומית ממותנת באמצעות היותו אמן-בית של גלריה "גורדון". 

הגירתו לאירופה מובנת לגמרי: באווירה דאז של עולם האמנות, זו העוינת את הציור הפיגורטיבי ובזה לזיקות רנסנסיות ובארוקיות בבחינת שמרנות ריאקציונית, לא היה לרענן לוי מה לחפש כאן. לוּ רק המתין מספר שנים, היה חוגג את הניצחון של הריאליזם החדש בישראל. 

"באווירה דאז של עולם האמנות, העוינת את הציור הפיגורטיבי, לא היה לרענן לוי מה לחפש כאן. לוּ רק המתין מספר שנים, היה חוגג את הניצחון של הריאליזם החדש בישראל"

בפאריז, בה (ובגלריה שלו בלונדון) זכה להצלחה, העמיק את הדיאלוג עם המאסטרים הגדולים מהעבר, המשיך לצייר פינות בבית ובסטודיו, גם מיכלים קטנים למיניהם (אף שמר אמונים לייצוג פתח-ניקוז של רחוב), אך ידע גם לפגוש נופים, עירום נשי, דיוקנאות ועוד. 

מתחים עזים בין אור עז לצללים אפלים מאד המשיכו לאפיין את שפתו, ואלה מצאו ביטוי חוזר, דרמטי ועתיר מסתורין, בתחריטים שהדפיס ב"סדנת ההדפס ירושלים". ב- 1995 זכה בפרס אויגן קולב להדפס מטעם מוזיאון תל אביב, ושנה לאחר מכן, הציג במוזיאון תערוכת-יחיד באוצרותו של מרדכי עומר. 

ככלל, רענן לוי היה במיטבו בציורים על נייר (בפחם, פסטל, דיו או אקוורל), הגם שהוכיח וירטואוזיות גם בציורי שמן על בד. אדם בודד, סגור ומופנם היה רענן לוי, אדם שיצק את סך רגישותו הנדירה לציור. הוא לא נמנה על ידועני עולם-האמנות הישראלי, אך איכות ציורו הייתה מוסכמת על רבים וטובים.