שרון תובל
פברואר 2021
לפני מספר חודשים, עם תחילת מימוש ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, הוזמן בן זוגי לסבב פגישות עסקיות אצל לקוחות פוטנציאליים. אותן פגישות הניבו קשרים במשרדי התרבות של דובאי ושל ראס אל חייה, שתי הנסיכויות החשובות באיחוד, לאחר אבו דאבי. לכל נסיכות יש משרד תיירות, משרד תרבות ושלל משרדים נוספים משל עצמה. כל נסיכות פועלת באופן עצמאי ובו בזמן הנסיכויות פועלות כיחידה אחת. תארו לעצמכם אם לתל אביב, לירושלים או לחיפה היה משרד תרבות משל עצמם? מצב התרבות בישראל היה נראה, כנראה, אחרת.
בעקבות הביקור ההוא נקשרו הקשרים וכך מצאתי את עצמי אוצר את תערוכת האמנות העכשווית הישראלית הראשונה באיחוד האמירויות. זאת, במסגרת יריד האמנות הבינלאומי של ראס אל חיימה (Ras Al Khaimah), באיחוד האמירויות. בתערוכה הישראלית מוצגות ארבע עבודות וידאו אייקוניות המייצגות את נושא היריד – "תקווה וייצוגה באמנות פלסטית" והן את הישראליות, התרבות היהודית והקשריה אל ארצות ערב. האמנים המציגים בתערוכה הם שחר מרקוס, דנה לוי, אייל סגל ותמיר צדוק. "יש לנו אורחי כבוד מישראל", היה משפט מפתח שנאמר פעמים רבות במהלך ערב הפתיחה של היריד והתערוכה, שהתקיים בשבוע שעבר.
שמו של יריד האמנות הוא RAKFAF 2021 והוא מתקיים כבר תשע שנים ברציפות. היריד מדגיש את העשייה האמנותית בהקשריה הקהילתיים. הוא ממומן על ידי קרן החינוך, התרבות והאמנות אל קסימי , Al Qasimi Foundation, על שמו של השייח' המקומי – סעוד בין סקר אל קסימי (Sheikh Saud Bin Saqr Al Qasimi) – שמממן את הכל.
"קיבלתי אישור רשמי מהשייח' להציג אמנות ישראלית השנה", בישרה לי מנכ"לית הקרן ד"ר נטשה רידג' (Dr. Natasha Ridge) באחת מהשיחות שלנו. תבינו, הכל באיחוד האמירויות מתחיל ומסתיים על פי אישורו של איש אחד ויועציו. היחס אל השייח' הוא כאל מלך, דבר שיכול להקל על החלטות רבות אך גם אינו נותן אפשריות וחופש פעולה בהרבה מישורים. כך, למשל, לא נראה ביריד האמנות עבודות שעוסקות בעירום או באלימות, ואין את הביטוי החופשי לגמרי, כפי שאנחנו מכירים אותו בישראל ובמערב.
הביקור המתארך כאן, גם בשל סגירת הגבולות של ישראל שהשאירו אותי באיחוד האמירויות בלי אפשרות לשוב ארצה, מעלה הרבה שאלות אודות נחיצותן של דמוקרטיות בעידן החדש, במיוחד בתקופות חירום לאומי וגלובלי, כפי שאנו חווים מאז פרוץ מגפת הקורונה ועל התמודדות עולם האמנות עם המשבר. כאן הכל מאוד מסודר, מאורגן, מתוזמן. כך, לדוגמא, על מנת להיכנס לאירוע פתיחת יריד האמנות, שהיה למוזמנים בלבד, כל אורח היה צריך להציג בדיקת קורונה שלילית. הזימון לבדיקה נשלח בוואטסאפ, נהג הגיע לאסוף אותנו לבית החולים, ואת הבדיקה עשינו ברכב. תוך ארבע שעות התקבלה התשובה השלילית שאפשרה את ההשתתפות ביריד האמנות.
"על מנת להיכנס לאירוע פתיחת יריד האמנות, כל אורח היה צריך להציג בדיקת קורונה שלילית. הזימון לבדיקה נשלח בוואטסאפ, נהג הגיע לאסוף אותנו לבית החולים, ואת הבדיקה עשינו ברכב. תוך ארבע שעות התקבלה התשובה השלילית שאפשרה את ההשתתפות באירוע הפתיחה"
באיחוד האמירויות אנו שוהים כבר חודש ימים. בפרק זמן זה ביקרנו בלמעלה מ-15 מוזיאונים וגלריות לאמנות עכשווית, לכולם הכניסה חינם. למעשה, כל עולם התרבות והאמנות באמירויות מוצע בכניסה חינם, מלבד ללובר באבו דאבי. יריד ארט דובאי שיפתח בחודש מרץ הקרוב, הוא היריד המסחרי ביותר, ובעיר שארג'ה (Sharjah) המאוד קרובה לדובאי, ישנם שישה מוזיאונים לאמנות עכשווית, לרבות מוזיאון הצילום שפותח את תערוכת הצילום הבינלאומית השנתית, בעוד מספר ימים.
כל המוזיאונים בשראג'ה, בירתה של הנסיכות הנושאת את אותו שם, ממוקמים בעיר העתיקה ששופצה והוסבה לחללי תצוגה מרהיבים. בשארג'ה מתקיימת ביאנלה מאוד נחשבת המתקיימת זה שלושים שנים. יריד האמנות בראס אל חיימה, בו הצגתי את האמנות הישראלית, מתקיים גם כן בכפר דייגים עתיק מהמאה ה-17 ששופץ. בכפר 480 בתים וחלקם הוסבו לחללי תצוגה. השנה, כל האמנות המוצגת הינה דיגיטלית והכל מוצג בחוץ, מלבד עבודות הווידאו והסרטים הקצרים.
התנהלות העבודה אל מול קרן אל קסימי שמממנת את היריד, מופתית ומאורגנת בצורה יוצאת מן הכלל. מאותו היום שקיבלתי את מייל האישור על הצגת עבודות הווידאו, הכל תקתק כמו שעון שוויצרי. הופתעתי לגלות שנתנו לנו את החלל המרכזי בחצר הכי מרכזית של היריד. ממש גאווה. כאשר שלט בכניסה מורה על "מבחר עבודות וידאו מאמנים ישראלים בכירים" מלווה בשמות האמנים והאוצר.
בפגישה עם הנהלת הקרן, הצגתי להם על קצה המזלג את שדה האמנות הישראלי, המשימה הייתה לא פשוטה. גם הפרספקטיבה שלי, כאוצר החי ופועל בעיקר בתל אביב, מאוד ספציפית. חברי הצוות הציגו עצמם אחד אחר השני ודיברנו רבות על העתיד, על כל מה שהם היו רוצים לעשות בישראל. כולם שמעו על תל אביב, פחות על ישראל, רבים מהם לא מקשרים בין השניים. אז הבנתי שתל אביב היא הדובאי שלנו. הרצון לשיתופי פעולה עלה במישורים רבים; אקדמיים, תצוגתיים, אמנותיים ואוצרותיים, בזה אשתדל לטפל בעשייה שלי.
גם רדינסי יש כאן. בראס אל חיימה מתקיימת תכנית שהות אמן לחצי שנה, כאשר האמן מוזמן לחקור אודות המקום והתרבות המקומית. העיר ראס אל חיימה ממוקמת בין הים לבין רכס הרים גבוהים, הגיאוגרפיה אפשרה התפתחות של שבטים שונים עם דיאלקטים שונים ומגוונים. הקראפט מן הסתם מאוד מפותח יותר בקרב השבטים, בעיר מנסים להציע צד אחר של העשייה. לראס אל חיימה יש פוטנציאל אדיר מבחינת האמנות המוצעת, בניגוד לדובאי שכבר רוויה מכל טוב. היחס בראס אל חיימה מאוד חם ומחבק, דובאי היא עיר ענקית ומתקדמת, מעין קפסולה של עתיד בזמן הזה.
"גם רדינסי יש כאן. בראס אל חיימה מתקיימת תכנית שהות אמן לחצי שנה, כאשר האמן מוזמן לחקור אודות המקום והתרבות המקומית. העיר ראס אל חיימה ממוקמת בין הים לבין רכס הרים גבוהים, הגיאוגרפיה אפשרה התפתחות של שבטים שונים עם דיאלקטים שונים ומגוונים"
ערב הפתיחה של היריד היה נוצץ ושונה מאוד ממה שאנחנו בישראל רגילים אליו. הגעת האורחים ליריד האמנות תוזמנה על פי קטגוריות שהקרן קבעה: האמנים הגיעו ראשונים, אחריהם אורחי הכבוד, השגרירים והספונסרים, ולבסוף ה-V.I.P. המתחם עצמו חולק למתחמי אח"מים למיניהם. בערב שכזה כדאי מאוד להביא כרטיסי ביקור, הכל כאן עובד על פי זה.
באירוע הפתיחה הושקעו מאות אלפי דולרים בעיצוב תאורה, בהקמת במות שונות, במופעי תרבות כמו ריקודים שבטיים גבריים או זמרים למיניהם. היו גם פינות ישיבה, אוהלים מזמינים ומסעדה המציעה אוכל שבטי בדואי. בארץ אנחנו לא רגילים לזה, אמרתי להם: "אצלנו בפתיחות מגישים יין זול ומים קרים". ואז חשבתי למה בעצם לא לשלב גם תרבות מקומית באירועי אמנות? למה אמנות חייבת להיות נקייה מכל אלה? מי הפריד בישראל את האמנות מהתרבות האתנית? שאלות רבות עלו אצלי בעקבות אותו אירוע פתיחה. הרי, בסופו של דבר, תרבות זו תרבות ואמנות היא חלק ממנה ואינה שלמה לבדה.
"באירוע הפתיחה הושקעו מאות אלפי דולרים בעיצוב תאורה, מופעי תרבות ובמסעדה המציעה אוכל שבטי בדואי. בארץ אנחנו לא רגילים לזה, אמרתי להם: "אצלנו בפתיחות מגישים יין זול ומים קרים"
העבודות של האמנים הישראליים המוצגות ביריד נבחרו על ידי ועדת היריד. שלחתי להם שש עבודות ומתוכן נבחרו ארבעה: ״זרעים״ (2012), מאת שחר מרקוס – עבודת וידאו שהוצגה לראשונה בביאנלה של פוזנן, פולין, ועוסקת בשתילת התקווה באדמה. האמן שחר מרקוס, לבוש כחלוץ, עובר אחרי חיילים שגילו מוקשים במדבר. במקום המוקשים הוא שותל זרעים בחורים שהם חפרו. חיים במקום מלחמה, אמנות במקום כוח ושליטה. העבודה שנוצרה ב־2012 עדיין נותרה מאוד אקטואלית ומגלמת את תחיית כדור הארץ וניצחון הטבע על האדם.
העבודה ״התעוררות״ (2011) מאת דנה לוי, צולמה במוזיאון Carnegie לטבע בפיטסבורג, במחלקה לאטימולוגיה, שבה מקטלגים פרפרים מתים מכל מיני זנים. דנה שתלה פרפרים חיים מאותו סוג ולאורך הסרט הפרפרים המוצגים כמו קמים לתחייה. עבודתה עוסקת ביצירת אור מתוך החושך, חיים מתוך המוות, ונותנת תקווה לעתיד טוב יותר של האנושות.
העבודה ״חול, סופה והעץ של לורנס״ (2013), מאת אייל סגל. לכל אורך הסרט נראה עץ בודד בעמק הירח בוואדי רם שבירדן. העץ מאוד מפורסם, כי הופיע בסיפוריו של לורנס איש ערב, שעבר בוואדי במהלך ההתקוממות הערבית 1916-18. תמיר צדוק מציג עבודה מוקדמת שלו, ״חתונה יהודית במרוקו״ (2014), יצירה המתחקה אחר ציורו המפורסם של אז׳ן דלקרואה (Eugene Delacroix) צייר אוריינטליסטי מהמאה ה־19 (שצייר גם את הציורי הנחשב לסמל המהפכה הצרפתית ״החירות מובילה את העם״).
תמיר צדוק יצר את העבודה בעקבות רשמים של דלקרואה שהשתתף בחתונה יהודית במרוקו באותה תקופה. הווידאו מהווה מחווה לאמנות, לציור, אך גם פותח שערי תקווה לאיחוד עמים, מעין נוסטלגיה ומבט לעתיד טוב יותר. העבודה מקשרת בין העמים, בין התרבות האוריינטלית (להבדיל מערבית) לבין היהדות של צפון אפריקה. היא גם קשורה לתולדות האוריינטליזם ולאבות הזרם
בערב הפתיחה ליוויתי כמה אורחים לחלל התצוגה שלנו. מהר מאוד עלו שאלות שליוו את הצפייה: מי זה שחר מרקוס, האם החיילים בווידאו אמיתיים? איפה המדבר המצולם? בישראל יש מדבר? בחתונה היהודית של תמיר צדוק הם שאלו אם יש יהודים במרוקו כי הם שמעו רק על יהודי פרס. על העץ הבודד בעבודתו של אייל סגל, שאלו איפה זה ואדי רם? ורובם לא זכרו שלורנס איש ערב, עבר באזור ההוא של ירדן. העבודה של דנה לוותה במעין תגובות של פחד, והתאכזרות כלפי הפרפרים.
שהותי כאן ומעשה האוצרות פותחים דלתות רבות ומגוונות. זו הפעם הראשונה שאני משמש יותר כשגריר של תרבות, מאשר אוצר אמנות עכשווית. זהו מעמד מחייב אך בו בזמן מציב בפניי אספקטים אחרים של המקומי והשורשי, שלא היו כל כך חשובים לי בתערוכות אחרות שאצרתי בעולם. כאן אני קודם כל ישראלי, לאחר מכן יהודי ממוצא אלג'ירי, ורק בסוף אני אוצר אמנות. זאת חוויה שלא אשכח כל ימי חיי.
by GemPlan