על העיוורון: כשהפסיכואנליזה פוגשת את ציוריו של דוד גינתון

"דוד גינתון הוא אמן נפלא בעיני. בציור שלו יש עומק רב: מצד אחד, מדובר בציורים מושגיים במהותם, אך בה בעת אלו ציורים שנטועים לחלוטין בשיח "המסורתי" של הציור, והשילוב הזה מרתק”, אומרת פרופ’ אפרת ביברמן שעוסקת בפילוסופיה ותיאוריה של האמנות ביחסן למחשבה הפסיכואנליטית. באפריל תגיע ביברמן להרצאה בבית לאמנות ישראלית במסגרת הקורס "בסטודיו עם פרויד" הכולל שמונה מפגשים (פתיחת הקורס: 15.2). את הרצאתה היא תקדיש למושג הסקוטומה, הכתם העיוור, ביחסו לציור, כשבמוקד ההרצאה יהיה ציור אחד של דוד גינתון: “ציור היסטורי מס. 12 גזר דין”.

"הציור הזה יאפשר לראות כיצד לאי-הראייה, להסתרה ולנקודת העיוורון עשוי להיות תפקיד מרכזי בהתבוננות בציור", מסבירה ביברמן. "לאחרונה אני שקועה בפרויקט שעוסק בסוגיית העיוורון ואי הראייה כחלק אימננטי מהראייה עצמה, דרך הפסיכואנליזה ודרך חיבור מאוד יפה של ז’אק דרידה שנקרא "זיכרונותיו של עיוור". באמצעות הטקסטים של פרויד, לאקאן ודרידה אני מנסה לחשוב על פעולת הציור של דוד גינתון".

למה בחרת להתמקד בציור "גזר דין"?
"הדבר הראשון שנתקלים בו כשמתבוננים בציור הזה הוא הממד הפוליטי החריף שבו. אבל הטקסט שמופיע בציור מטלטל והופך קרביים בכמה וכמה מובנים, ובמהלך ההתבוננות חוסר הנחת הזה מתעצם והולך. הטקסט מתייחס למדרש שמתאר נגר שהשוליה שלו חומד את אשתו. בעת מצוקה לווה הנגר כסף מהשוליה, ולאחר שרשרת של אירועים מזוויעים הוא מוצא עצמו מועסק על ידי שולייתו לשעבר שגם גוזל ממנו את אשתו. כותרת הציור, "גזר דין", מתייחסת לרגע שבו לאחר שהתהפכו היוצרות והנגר הפך כעת למשרתו של השוליה, הוא מוזג משקה לשוליה ולאשתו לשעבר ודמעותיו נושרות לתוך הכוסות. לפי המדרש, באותו הרגע נחתם גזר הדין על חורבן בית המקדש. גינתון לוקח את הטקסט הזה ועושה לו אקטואליזציה כשהוא ממיר את הנגר בפועל פלסטיני העובד בביתו של מתנחל, השוכן על אדמה שנגזלה ממנו. לכאורה, אנחנו לא רואים כלל את הציור עצמו מאחר והוא כביכול מוסתר – כשמה שנוכח למבטינו הוא צידו האחורי. להסתרה הזו, כמובן, יש חלק משמעותי באפקט של הציור עלינו כצופים".

את טוענת שיש במהלך הזה הסתרה, כתם עיוור.
"הציור הזה, כמו ציורי צד אחורי נוספים של גינתון, מעלה שאלות מרתקות לגבי מה מוסתר ומה רואים, והאם ההסתרה משמעה אי-ראייה נחרצת או שמא היא מייצרת בדיוק את ההיפך. בנקודה הזו הציור מתכתב עם המחשבה של פרויד. במהלך הגותו, פרויד התייחס מעט מאד למושג 'סקוטומה', שמשמעו כתם עיוור. בסופו של דבר פרויד דחה את הרלוונטיות של המושג הזה לשיח הפסיכואנליטי, וטען שהמושג המוכר הדחקה מתאים הרבה יותר, מאחר שלא כמו הכתם העיוור, שמונע את פעולת הראייה, המודחק ממשיך לפעול – גם אם לא באותו האופן. אבל המונח הדחקה הוא כללי, בעוד שהמושג סקוטומה מתייחס ספציפית להיבט הוויזואלי של ההדחקה. ואכן, כאשר לאקאן מתייחס להתבוננות בציור בסמינר האחד עשר, הוא חוזר לעשות שימוש במונח סקוטומה, אם כי באופן שונה. עיסוק בקשר שבין עיוורון לציור נמצא כאמור בלב הטקסט שז'אק דרידה כתב במסגרת תערוכה שאצר במוזיאון הלובר. כמו שכותב דרידה, באופן מפתיע בהקשר הנוכחי, 'העיוורון שמגלה את האמת של העין יהיה המבט המצועף בדמעות'. במהלך ההרצאה שלי אציע לשזור בין הציור של גינתון, מאמריו של פרויד על הפרעות ראייה וספרו של דרידה".