חודשיים שנוזלים כמו יומיים

הבית שבתוכי, עוד רגע חודשיים שנוזלים כמו יומיים שהפכו לשגרה בנאלית של זוועה מתמשכת.

אני מרגיש אשמה בכל פעם שאני טובל קרואסון חמאה בקפה, בכל ריצה בפארק, ובכל ארוחה משפחתית עליזה מדי. בכל רגע שקט מגיחות אלי פנים של ילדים, א.נשים, מבעד לכרזות אדומות שחורות, מדממות שמפלחות לי א הקיבה. הנפש ממתנת את מנגנון הדעיכה, שמאיים לעטוף את כולי בסדין שחור. 

בזמן שאני כותב שורות אלה אנו בעיצומם של ימים מוזרים ביותר שבסופם תקווה לאופטימיות זהירה. ילדים.ות ואמהות ישוחררו בפעימות, כאילו היו מה? והמשפחות שימתינו למי שלא ישוחרר, הם מה? בזמן כזה, כשהכל מעורבב בתוך קשקוש עילם שכזה, ימים של הכל וכלום אינסופי, אני נזכר באיזו כותרת שרשמתי לעצמי לפני מספר חודשים: "להיות שלום במקום בית". 

אני נזכר באיזו כותרת שרשמתי לעצמי לפני מספר חודשים – "להיות שלום במקום בית", אותה כותרת יכולה הייתה להיכתב אחרת – "מקום להיות, שלום בית".

המשפט הזה מאפשר לי לראות אור בקצה לא קצה. אותה כותרת יכולה הייתה להיכתב "מקום להיות, שלום בית", אך אז אני שרוי במצב פאסיבי ובחיפוש אחר מקום כלשהו שיאפשר לי להצמיח בית. ואילו אני בחיפוש מתמיד אחר שולם פנימי שאינו קשור להוויה פיזית. כלומר, הבית שבתוכי.

גאסטון בשלאר, בספרו המופתי "הפואטיקה של החלל", מגדיל לתאר את הרגע המחריד ביותר שנוכל לעלות על דעתנו, שאין לנו שליטה עליו, ובאותה עת מזכיר כי אל לנו להרכין ראש. להיפך, עלינו לזכור כי עמידתנו כרוכה מעצם החומריות האנושית שבתוכנו. הבית, על שלל זיכרונותיו, מרפא עצמו נפשית ופיזית, משריין עצמו אל מול כוחות הטבע והוא בטוח שיוכל לכל רוח רעה שתבקש לרמוס אותו. 

 "כך אל מול העוינות והצורות החייתיות שלובשות הסופות הסוערות, ערכי ההגנה וכוח העמידה של הבית מועברים לערכים אנושיים. הבית מקבל תעצומות נפשיות ופיזיות של גוף אנושי. הוא מקמר את הגב תחת מטח הגשם, מקשיח את צלעותיו. הוא מתכופף תחת השיטפונות כשצריך, סמוך ובטוח שיזדקף בחזרה ברגע הנכון ומתעלם בעקביות מתבוסות חולפות. בית שכזה מזמן לאדם גבורה קוסמית". הפואטיקה של החלל – גאסטון בשלאר.

אלו הם ימים בהם מרכז הכובד של הגוף נשמט ונופל עמוק ובאותה עת הוא מזמן לידה וסקרנות מחודשת לעולם כולו. השכמת בוקר יכולה להצמיח תודעה של תינוק בן יומו שמגלה את העולם סביבו, וכל דבר הופך לפוטנציאל למידה אינסופי. את השולם הפנימי אני מחפש כל יום מחדש וזוכר את הרגש שמניע את כולי לבכי, עצב כבד, אשמה, כעס ושמחה בלתי מרוסנת, ממבט חטוף על בני שמשחק בקרב בובות מפלסטיק צבעוני. 

המנעד הרגשי הוא מבול יום יומי גדול ממדים שאיני שולט בו כלל. רגשות האשם הכבדים שהזכרתי עוד קודם לכן, להם שמור מקום של כבוד והדר. האם להגיש לתקציב של מפעל הפיס? מתי ללכת למופע הראשון מאז ש..? והאם יצא לי צחוק שלא יסתיים במחשבות על חטיפות, רציחות ושכול? אני אוכל משהו שאני אוהב, מה אוכלים החטופות.ים? 

הפרדוקס בהאשמה עצמית נעוץ בעוצמת הרגש וככל שהאשמה גדולה יותר, כך הגוף פועל ביתר שאת על מנת להפחית את מידתה. אפילו המרחב הבלתי מעורער, הסטודיו שלי, ננטש קליל בשבועיים הראשונים של האירוע. הצורך לרשום, לגזור ולהדביק אמנם חזר יחסית מהר אבל היה חסר בטעם התשוקה הרגילה שאפיינה אותי.

לפעמים אני תוהה האם זה רק נישמתי וגופי או שאולי יש עוד צח שחי לצידי. אחד כזה שכופה על עצמו מסע נדודים בחיפוש אחר קול פנימי, כזה שלא מרפה ולא מרפא. קול שמתגלגל בתנועה מתמדת ונוהג לשאול שאלות, הרבה שאלות על האקזיסטנציאליות של הגוף. הנשמה שלו אינה שקטה והיא חומדת אחר משמעות עתיקה של בית. 

אני משתוקק לגומחה נצחית ובאותה העת ברגע שנמצאה אני בז לה, יורק על שורשי הקרקע ומשתין נגד כוון הרוח. ממשיכים הלאה ליעד הבא.