שפה שבורה ודברים אחדים

"שבת בבוקר יום יפה". כבר לא.
במסגרת שפע היש שנחמס מאיתנו מאז ה-7.10.23, שבת בבוקר, גם הדימוי הזה, שייצג שלווה ישראלית מרגעת, את הזמן הביתי הנינוח ביותר, כבר לא ישוב להיות כשהיה. מועקה כבדה שאופפת, לילות טרופים, יקיצה מסויטת אל מציאות מרוסקת, לופ אינסופי והימים שחורים. אצל כולם.

הפרצופים הצעירים של החיילים המתים, הפנים השבורות והבוכיות של כל המשפחות השכולות, סיפורי משפחות החטופים שהאסון חצה את חייהם ל"לפני הספירה" ול"אחרי הספירה", המאבק המתמיד שלהם מול כל יום שעובר לא לאבד תקווה או שפיות ולגייס כוחות מחודשים שאוזלים מדי ערב כדי להחזיר מהר ככל האפשר את החטופים הביתה בריאים ושלמים. והכמיהה של כולנו, שעם החטופים שישובו הביתה אולי יחזור גם משהו מתחושת הסדר, מאשליית השפיות, מתחושת הביטחון שהתפוררה לנו בידיים כאבן חול. 

כל יום מחדש – להתכווץ או לזעום או לא להאמין למתרחש, או לדאוג או להרגיש עצב כבד שלופת בלב ומייבש את הגרון, או צמרמורת למשמע עוד ועוד סיפורים של אימה, ושל גבורה, של הפקרה, ושל התמסרות, של זוועה, ושל אנושיות, ניסים נקודתיים מול אסון כבד שחור משחור, עם יפיפה מול שלטון רקוב, התגייסות אזרחית מפעימה מול חידלון ממשלתי מרתיח. ככה כל יום. כל היום.

כל כך הרבה נלקח מאיתנו.
לחשבון הארוך, הנורא, של חיים שנכרתו, של המשכיות שנקטעה, של שפיות שנבזזה, של ביטחון שהתפורר, של גאווה לאומית שנשברה, של התיישבות שהתפרקה, של הגשמה ציונית אמיתית שחטפה מכה אנושה, מכת מוות, של זקיפות קומה ישראלית טבעית שטולטלה, של אופטימיות בוטחת שרוסקה ושל כל כך הרבה מעטפות מגן שקרסו ו"עתידים" שנרצחו באכזריות מזעזעת, עולמות רבי יופי שלא יהיו עוד – צריך להוסיף גם את התמוטטות השפה כעוגן.

בשירה "ממ"ד" כותבת אגי משעול:
"עכשיו כשהמוות זוחל סביב
ואגוזי הפקאן נלחצים אל קליפתם
אני מוצאת מסתור בעברית…
שפת קודש אהובה
עכשיו כשהכל בעיתו, והכל בעתה
כשהמטע מושיט
והאדמה חרושה
אני עושה רק מה שרילקה אומר:
נותנת ליופי ולאימה לקרות לי
בלי לחשוב שזה סופי".

"למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה" (לאה גולדברג).
בימים השבורים הללו, למאמינים ולמי שאינם מאמינים קשה, קשה מנשוא ואין מסתור אפילו בעברית. גם השפה לא תומכת בנו, מתקשה להתמודד עם חברה פצועה והלומה, עם כל האובדנים המצטברים. קשה למצוא מילים שתדייקנה משהו מ"חד-פעמיותו" של הזמן הזה. קשה לתת שם ייחודי שיתאר נכוחה את פרץ האלימות הברברי והמזוויע שחווינו ואת הטבח הרצחני והמחריד שנעשה בנו (זו לא "שואה": אנחנו במדינתנו הריבונית, יש לנו צבא חזק, לא נספו ששה מיליונים והעם היהודי אינו בסכנת השמדה גורפת) ועדיין לא מצאנו שם הולם למלחמה.

גם "השבת השחורה" לא מדייקת את מה שאירע, ניסוח אנורקטי מדי. גם לא "מחדל", שלא מבטא את עוצמת הכשל המנהיגותי הנורא ואת רוחב התפרשותו, את עצימת העיניים המכוונת, את הפעולה האקטיבית של מי שקידם את הקונספציה לחיזוק החמאס, קונספציה שיצרה בין היתר את המציאות חפורת המנהרות שאל תוכן נפלנו כולנו כעת, יחד עם ההיתכנות לאופק מדיני כלשהו בזמן הנראה לעין.

יש מילים שצרימתן באוזניים הופכת בלתי נסבלת – למשל המילה "אחריות".
שלא כמו 70 המילים השונות המתארות בשפת האסקימוסים את גווני הלבן הנבדלים המתקיימים שם, כך כשמדובר בתופעה שאינה מפותחת כלל בחברה הישראלית – כמו "אחריות" – המילים שמתארות אותה דלות ושטוחות ומשמעותה המעשית בעולם הפוליטי הולכת ומצטמצמת. הדיסוננס הלא נתפס בין אלו שמתוקף תפקידם נושאים בה, לבין סירובם אפילו להגות אותה, שלא לומר לממש אותה ולהתפטר עכשיו בשל האסון שארע לנו במשמרת שלהם – מפר את החוזה הבסיסי בין מנהיגות ראויה לשמה לבין האזרחים ש ה י א אמורה לשרת. לא ההיפך. ואילו אצלנו, פטנט ישראלי של שלטון שמבקש למסד סטנדרט מקומם של שררה נטו, בלי אחריות ובלי אשמה. אם נשלים כחברה עם התופעה הבלתי אפשרית הזו – שלטון שמשרת רק את עצמו, מקריב את טובת עמו ומתנער מאחריות כלשהי לרע שמתרחש עקב התנהלותו והכרעותיו – מילה שתתאר ותכשיר תופעה כזו אפשר יהיה להמציא רק בעברית.

ויש עוד מילים במילון של הזמן השבור הזה. מילים שעושות לבכות כמו "תצפיתניות" או "כיתות כוננות". מילים שמעוררות כעס על ההפקרה שהחסר שלהן מבטא כמו "אפודים קרמיים" וחמ"ל אזרחי או כאלה שמרתיחות את הדם בעיתוי העכשווי, כמו "כספים קואליציוניים" ויעודם. מילים שמבטאות את דלות החומר כמו "נתחקר" אל מול מה שמצופה ונדרש כמו "תתפטר".

מילים שצריכות להיעלם לחלוטין מהלקסיקון שלנו כמו "חטופים". מילים שהריבוי שלהן הוא מעבר לסף הקיבולת שלנו והחזרתיות שלהן הורגת כפשוטו: זיהוי חללים, 1400 לוויות, שבעה קולקטיבית או עם שיושב שבעה. מילים שנצטרך להחליף כי מיצו את עצמן וכנראה לא יביאו לשינוי המצב לטובה: ניהול הסכסוך, קונספציה, קונספירציה, הרתעה, מכה ניצחת, הכרעה, לשטח. ויש גם מילים מדוייקות: מכונת הרעל, הלם, אלם, טבח, סיוט, הופקרנו, חורבן הבית, מדינה בטראומה, אין מחילה, אשם, התפטרות עכשיו, די.

או המסר שרץ ברשת: "לא להפסיק לחשוב עליהם ולו לרגע אחד חטוף". וגם הדיוק של עדי סגל ויסברגר: "הכאב גדול מסך חלליו". ו"רשימת חסרים:" שכתבה איה רוזנווסר רבין בשיר:
"אפודים קרמיים
תתי מקלע
לדרמנים
הילדים".

אלו שאחראים על השמדת הערך הפראית של החברה הישראלית – מההפיכה המשטרית, עבור בשיסוי חלקי החברה הישראלית אלו באלו, דרך ההזנחה הפושעת והמכוונת של כל התשתיות הציבוריות וניוון מכוון ושיטתי של המגזר הציבורי, מערכת המשפט, האקדמיה, התרבות, ההייטק וכל נווה מדבר של איכות, דרך הכבדה ופגיעה מכוונת בארגוני חברה אזרחית ובתקשורת שעומדים על משמר זכויות האדם ותקינותה של המדינה בהיבטים מגוונים וכלה במכלול המדמם של ה-7.10.23 וההיעדר הממשלתי בטיפול בתוצאותיו – הם גם אלו שפירקו את השפה וטענו אותה בתוכן מסית, מפלג, שונא. הדברים הרעים שקרו לנו כחברה משתקפים גם בשפה, עוד נזק שאיננו אגבי כלל ועיקר, אם להיזקק למילה אופנתית מהמילון של הזמן החדש.

שפה שהושחתה, שהוטענה בתוכן מסית, שהוקצנה ("לשטח את עזה"), שמרדדת מציאות מורכבת לסיסמאות עילגות ("ממשלת ימין על מלא" – ראינו אתכם ומה כלול ב"הכל כלול" שלכם, אם להשתמש בשפה שהממשלה מטפחת) והחזון (מילה מ"פעם", שהשפה של הזמן הזה נעדרת אותה) שהיא מציעה מחורר ככברה ועמיד כנייר עיתון.

והצירוף השכיח ביותר של הזמן הזה בו כולנו משתמשים הוא "אין מילים".
ביטוי אותנטי לגמרי של הפער שנוצר בין מציאות שלא ניתן היה להעלות על הדעת והנה היא מתממשת מול עינינו במופעיה הנוראיים, לבין השפה שעוד חיה את יום האתמול ולא הסתגלה עדיין, לא גידלה בתוכה את המילים המתאימות למציאות העכשווית. "אין מילים", הצירוף ההולם ביותר – עד שנמצא את המילים הנכונות יותר – לתיאור הזוועות, לתיאור העצב שאין לו סוף, לתיאור הניסים, לתיאור המחדלים, לתיאור תגובת העולם שחלקו לא מצליח למצוא בתוכו את האנושיות הבסיסית כדי להסתייג ולגנות ולהזדעזע מהרצח הנפשע וההמוני שבוצע כאן ב-7.10, לתיאור הגבורה, לתיאור החידלון הממשלתי, לתיאור התובנה המבהילה של ה"אין" הכללי שפגשנו כאזרחים. באמת אין מילים. כי אילו מילים באמת מתאימות לתאר את מצבה של אביגיל עידן בת השלוש, יתומה מהוריה בשבי החמאס, כבר חודש ימים? אין מילים.

ואילו מילים מתאימות לתאר את ההרגשה של בעל משתלה בבארי שהיה בטוח שכל הצמחייה שם נבלה כי ההשקיה שם ידנית, ובהגיעו אליה לפני מספר ימים מצא את כל הצמחים מלבלבים בירוק עז ושלט עליו נכתב: "סליחה שפרצנו למשתלה. היינו חייבים להשקות את העציצים. באהבה חיילים מהמסייעת"? אין מילים.

בישראל מרבית הישובים שכוללים בשמם גם מספרים – כמו ״נתיב העשרה״, ״גבעת השלושה״, ״מעלה החמישה״, "קריית שמונה", "מצודת כ"ח" ונוספים – נקראים כך לזכר חללים שנפלו על הגנת המולדת. כל נופל הוא עולם ומלואו שאבד. אילו מילים יכולות להכיל את המחשבה שכעת נצטרך למצוא לישובים החדשים שיקומו שמות שינציחו את זכרם של 1400 מאזרחי המדינה שנפלו חלל? באמת אין מילים.

וסיפורים שמשאירים אותך בלי אויר ובלי מילים.
כמו הסיפור של אחת המשפחות מישובי העוטף שספגה פגיעה קשה מאוד – שתי אחיות ששכלו את בני זוגן, ואמן המבוגרת הייתה כלואה בממ"ד 30 שעות, בלי טלפון שהבטרייה שלו נגמרה, בלי חשמל, בלי אוכל, ורק עם כלב שהיא הייתה משותקת מפחד שינבח כשהמחבלים נוכחים בביתה ומה היא תעשה אז (ולא נבח). האם ספרה שבכל ההפגזות והצבע האדום שהם ספגו בישוב לאורך כל השנים, הייתה לה קופסא כזו עם תמונות של בנה הבכור שנהרג בצבא בשנת 1985, עם תעודות, אלבומים, דברים שהזכירו אותו והיא תמיד הייתה מכניסה את הקופסא הזו איתה לממ"ד. הפעם היא לא הספיקה והייתה אכולה מצער גם מכך שהזיכרון הפיזי מבנה שמת לפני שנים אבד. וכל זה בתוך השבר הענק של שתי בנות שבני זוגן נהרגו באותה שבת שחורה, שמונה נכדים שנשארו בלי אבות, בית שחרב, קהילה שהתפרקה וחווה את ההיעדר המדינתי הזועק ועוד. 

כעבור מספר ימים, אחת הנכדות התפרצה בהתרגשות לחדר וספרה לה שהגיע כעת ארגז עם חפצים שנותרו מהבית בקיבוץ ושחולצו ע"י חיילים, והסבתא כולה בהתרגשות אמרה לה – לכי תראי אם יש שם את תמונות הבן, וכעבור זמן, הנכדה חזרה ואמרה לה שכן!, שיש בארגז אלבומים ותמונות ממוסגרות שלו. אילו מילים יכולות לתאר את ההקלה והאנחה והרגע השלו האחד שירד על הפנים של הסבתא הזו כששמעה שניצלו המזכרות מבנה המת, ה״ואווו״ הזה שהיו בו דמע ורוגע לנפש והיאחזות בעוגן באמצע מערבולת? אין מילים.

שני מתרגמים של שירה התווכחו פעם לגבי המשמעות המדויקת של דימוי בו נקטה ויסלבה שימבורסקה באחד משיריה ביחס למונח "שירה": האם הדימוי המדויק יותר הוא גלגל הצלה או שמא מעקה גואל. בזמן השבור הזה, אנו זקוקים נואשות לכל אחד מאלו, רצוי שניהם יחד – כל גלגלי ההצלה וכל המעקות וכל חומות המגן וכל כיפות הברזל וכל עמודי התמך וכל המשענות וכל העוגנים. מציאות מעורערת. משילות ירויה.

מנהיגות נעדרת. שלטון מופקר ומפקיר ושבר נורא שחושף את עומק התהום שהתגלתה לנו מתחת לטפט הזול של "ארץ נהדרת, אתם חמוצים, היכן שאתם רואים פקקים, אני רואה מחלפים" שהממשלה הזו הדביקה ברוק וברישול על אשליית חיינו. תפאורת קרטון, צ'ק ללא כיסוי, ממשלת "הכל דיבורים".
ככה בדיוק זה גם החזיק.

עכשיו אולי תגיע שעתן של מילים טובות.
שתעצבנה מציאות חדשה ואחרת, מילים שתכנסנה קרני אור דרך חלונות שבורים לחדרים שהחשיכו. מילים מרפאות עליהן ניאבק כמו: ניצחון, דמוקרטיה, ביטחון, עצמאות, שוויון, כללים, שלטון חוק, התחלה חדשה, מה שהיה הוא לא מה שיהיה, בית, מנהיגות, דוגמא אישית, אחריות, אמת, צדק חלוקתי, ממלכתיות, מקצועיות, לאתחל את ישראל (ריסטארט), אמון, סולידריות, שיקום, תיקון, נחמה, תקומה, תקווה, להיות עם חופשי בארצנו.
שפה של מחר מנחם, כי "בארץ הלוהטת הזו, מילים צריכות להיות צל" (יהודה עמיחי).