"מסירים את המסיכות" – המשפטנית דינה זילבר על זמן המחיקון. פרויקט מיוחד

עו"ד דינה זילבר, המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה

כשהייתי ילדה התחילו להימכר בישראל טלויזיות צבעוניות. עיקר השידורים שצולמו באותה תקופה היו בשחור לבן. ככל שאנשים החלו לקנות יותר מקלטים צבעוניים, הממשלה הורתה לרשות השידור למנוע את האפשרות לצפייה בצבע בשידורי הטלויזיה הישראלית. אפילו כשהציוד כבר פעל בצבע והתוכניות שנרכשו היו בצבע – נמחקו הצבעים והשידור בוצע בצבעי שחור לבן (עד שפותחה טכנולוגיה נוגדת). למצב נטול הצבע קראו "מחיקון".
האמנות והתרבות, הן כמו השורה בשיר: "כשזה עמוק את מרגישה שלתמונה נוספו המון צבעים".

בתמונת המציאות העכשווית שלנו הצבעים הולכים ונעלמים. הם דוהים, זוהרם מועם. הצבע מפנה את מקומו למשטחים כהים, עכורים. חמישים גוונים של שחור. זמן מחיקון. עולם המושגים שבו גדלנו, אורח החיים, השפה כפי שהכרנו אותה, כל העוגנים שהרכיבו את מה שיפה וחיוני לנו פה במדינה, הביטחון הדמוקרטי שלנו – מתערערים. ועל ידי מי? אלו שסמכנו עליהם שישמרו עלינו, שינווטו אותנו אל עבר אופק בהיר וכעת הם מחשיכים את השמים, עוקרים נטוע, סוגרים את בלוני החמצן הדמוקרטי, פוצעים ברקמה האזרחית. איזו דמות לובשות האמנות והתרבות בזמנים של התמעטות, של צמצום, של סגירות?

"בתמונת המציאות העכשווית שלנו הצבעים הולכים ונעלמים. הם דוהים, זוהרם מועם. הצבע מפנה את מקומו למשטחים כהים, עכורים. חמישים גוונים של שחור. זמן מחיקון. עולם המושגים שבו גדלנו, אורח החיים, השפה כפי שהכרנו אותה, כל העוגנים שהרכיבו את מה שיפה וחיוני לנו פה במדינה, הביטחון הדמוקרטי שלנו – מתערערים"

חרדה מפני שינוי יסודי וכולל בפני החברה כפי שהיא מוכרת לנו, שגם בשגרה הינה חברה בעומס יתר, יכולה ללבוש צורות שונות, להיתרגם לזעקה או דווקא לשתיקה. כשהצבע בחיינו מדולל, כשכיפת הברזל המעניקה לנו ביטחון אזרחי מחוררת, כשהכוח השלטוני עלול להיות מופעל נגדנו בצורה דורסנית, המערכת החיסונית של הגוף הדמוקרטי הופכת שברירית, רעועה. אל מול החוויה האזרחית המערערת הזו, ישנם כאלו המתכנסים פנימה בתנאי מחנק, משתתקים תחת מועקה כבדה, נאלמים דום כשהאדמה רועדת, אל מול חשיכה נראית.

"פחות ופחות יש מה לומר על יותר ויותר" כתב פעם בהקשר אחר, שמתאים גם לעניננו, המשורר ישראל אלירז. אבל מחיקות יכולות להיות גם זועקות ומניעות לפעולה. עת כיהנתי בתפקידי כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, במחיקה זועקת אחת כזו, שהייתה תלויה על קיר חדרי שבמשרד המשפטים, הייתי מתבוננת מדי יום, מחדשת אנרגיות ונטענת בתחושת משמעות. יש דבר כזה "יצירת אומנות שעובדת". עובדה. המדובר היה בכרזה ממוסגרת שמציגה את הכרזת העצמאות כאשר חלק ממילותיה מחוקות, עבודה איקונית שנוצרה ע"י האמן דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל, לכבוד שנת הששים לעצמאות המדינה. 

היה מרתק לראות את התגובות המגוונות לכרזה הזו מצד אנשים שישבו בחדרי, בהמתנה לישיבה או בסופה, מסתכלים עליה, מרגישים משהו אליה – הסכמה או התנגדות, שואלים מה היא באה לומר. התשובה שנתתי לעצמי לקשר העז שחשתי לעבודה הזו הייתה כפולה. ראשית, בגלל הזיקה שאני חשה להכרזת העצמאות כטקסט לאומי מכונן שהוא גם תעודת הלידה שלנו כמדינה וגם תעודת הזהות הערכית שלנו כחברה. שנית, כי המחיקות באדום עז על גבי הטקסט היו תזכורת יומיומית, מתמדת, לגבי האופן בו על כל משרתי הציבור (נבחרי ציבור ועובדי ציבור כאחד), ואני בכללם, למלא את תפקידם, באופן ש"מוחק את המחיקות" שבה, כדי להחזיר את הטקסט המקורי של ההכרזה ואת ערכיה למקומם הראוי, המכונן. להתאים את פעולתה של המדינה, על כל רשויותיה, לפעולה ממלכתית, כזו שמשווה את הציבור בכללו נגד עיניה.