טלי תמיר, אוצרת וחוקרת אמנות ישראלית
"ציונות ואמנות הן שני ילדיה של לידתנו המחודשת", הצהיר ב-1901 מרטין בובר, הוא ולא אחר, בפני 278 חברי המליאה של הקונגרס הבינלאומי היהודי החמישי שנערך בבאזל. בובר הצעיר, אז בן 23 בלבד, כרך את הציונות באמנות וראה בשתי התופעות הללו זרימה אחת שמופעלת ככלים שלובים: האחת לא יכולה לפרוח בלי האחרת ויותר מזה – האמנות, חשב בובר, מזינה את הציונות, מגבירה את עירנותה לחיים החדשים ומעוררת את העם היהודי מתרדמת הגלות המנוונת. "מה משמעות האמנות לגבינו, כציונים? בראש ובראשונה אמנות היא בשבילנו מחנכת גדולה. היא מורה לנו על חיוניות הטבע והאדם, היא משמשת לנו כמורה של תחושות חיות לגבי כל מה שעוצמתי ויפה, היא מלמדת אותנו תובנות ורגשות שחסרו לנו כל כך הרבה שנים ועכשיו ביכולתנו להחיותן מחדש בקרבנו באמצעות עשייה חזותית ופואטית של אמנינו". (מתוך מרטין בובר, "לשאלת האמנות היהודית", נאום בקונגרס החמישי בבאזל, 27 בדצמבר 1901) בובר לא הסתפק במילים בלבד אלא אף אצר באולמות הקונגרס, בשיתוף עם חבריו, האמן אפריים משה ליליין והעיתונאי ברתולד (ברוך) פייבל, תערוכה של אמנות בת הזמן, שכולה מעשה ידיהם של ציירים ופסלים יהודיים, ללא חפצי יודאיקה מסורתיים.
"בובר הצעיר, אז בן 23 בלבד, כרך את הציונות באמנות וראה בשתי התופעות הללו זרימה אחת שמופעלת ככלים שלובים: האחת לא יכולה לפרוח בלי האחרת ויותר מזה – האמנות, חשב בובר, מזינה את הציונות, מגבירה את עירנותה לחיים החדשים ומעוררת את העם היהודי מתרדמת הגלות המנוונת"
לפניו נשא דברים בפני מליאת הקונגרס סגנו של הרצל, ד"ר מקס נורדאו, שהדגיש את הצורך בשיקום כלכלי ופיזי של העם היהודי העני והמדולדל של מזרח אירופה, ודיבר על שאלות של מימון ואיסוף כספים מחד ועל תחייה גופנית ועיסוק בספורט, מאידך. הרופא ד"ר קרל ג'רמיאס (Jeremias) מפוזן הפרוסית, סיפק מידע רב על המצב הפיזי של העם היהודי ופירט נתונים של הגירה, המרות-דת, נישואין ונישואי-תערובת והרחיב על בעיות נפש ועל מחלות זיהומיות האופייניות ליהודים באירופה של מעבר המאות. העיתונאי נחום סוקולוב דיווח על התפתחות מדעי היהדות והסופר העברי הרב מרדכי אהרנפרייס, שלא נכח במקום, הפיץ נאום מודפס על מצב השפה העברית. לאחר שפע המידע העובדתי שסופק לצירי הקונגרס החל בובר את נאומו החריג במחאה על דברי קודמיו ובייחוד על דבריו של נורדאו, שפגעו, לדבריו ברגשותיו הציוניים.
בובר התרעם על שנורדאו זלזל בחשיבות היסוד הרוחני והאמנותי בתהליך ההבראה הלאומי. בעיניו, המצב שתיאר נורדאו דמה לגוף שמורכב משרירים ועצמות, ללא רוח חיים. כנגד זה, הציע בנאומו פורץ הדרך פרוגרמה של אמנות יהודית – מוסיקה, שירה, ציור ופיסול – שרק באמצעותן נוכל לייצר "אנרגיה רעננה". את הרעיון של החזרת הפרודוקטיביות לעם היהודי פירש בובר לא באמצעות עבודת אדמה אלא באמצעות החייאת דחף היצירה: "לא עוד נתרגם את התנועה הלאומית הגואה לאינטלקטואליזם מבודד אלא לפעילות כוללת של האורגניזם, באמצעות קווים וצלילים, להווייה חיה…". על כך זכה הדובר במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל. בובר הביע בפני קהלו האוהד את התקווה שתהליך זה יילך ויעמיק, בתנאי – כך הזהיר – שלא יהפכו את האמנות לכלי שרת בידיה של הציונות וינסו לכפות עליה שפה אחידה וסגורה – לזה הוא אומר "לא" רבתי"; בובר ראה בחזונו אמנות דינמית, פתוחה ומתפתחת: "אף שפה איננה דחופה ומעוררת כמו שפת האמנות", סיכם את עיקרי נאומו, בטרם פנה להסברים ספציפיים על עבודתם של האמנים היהודים שמציגים בתערוכה.
"בובר ראה בחזונו אמנות דינמית, פתוחה ומתפתחת: "אף שפה איננה דחופה ומעוררת כמו שפת האמנות", סיכם את עיקרי נאומו"
על-פי תפיסתו של בובר התנועה הציונית של היום אינה אלא מצב מנוון ומדולדל של הרעיון המקורי, אם לא היפוכו המלא. הציונות של היום איננה כרוכה באמנות וביצירה, כי אם באדמה קדושה. מטרתה לא לעורר לחיים ולייצר מצבים פתוחים וגמישים, כי אם להתנחל ולהתיישב, להתקבע ולשלוט. האמנות היוצרת, הדינמית והאינדיווידואלית אינה קיימת בסדר היום המתנחלי. במקרה הטוב, היא נוכחת בתפקיד השלילי, האינסטרומנטלי שבובר הדף ושלל: כתעמולה וכקידום רעיונות. אסור לה להיות פתוחה ומעוררת מחשבה, נמנע ממנה להציב אופק אחר, והיא אמורה להיות חפה מביקורת, ספק או סימן שאלה. איך יכול להתקיים שדה אמנות ער ואפקטיבי, כשרגבי אדמה קדושה חונקים אותו מכל צד?
הטלת הספק במציאות הקיימת והצבעה על מבט אלטרנטיבי מתוך מחשבה על היעדר השלימות של העולם הקיים והחברה האנושית על כשליה ופגמיה, הם מיסודות המחשבה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, כפי שהתגבשה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. הפילוסוף תיאודור אדורנו העדיף אמנות ש"מסתכנת עד לשד עצמותיה" על אמנות מפייסת ומרגיעה. העיקרון היה להציב את האמנות בסדק שבין האדם לבין העולם, באופן שלא תרדים את חושיו, אלא תעורר אותו לבחון את עצמו מחדש. "התיאוריה הביקורתית" – מסורת חשיבה מפוארת שנוסחה על ידי אדורנו והורקהיימר לפני קרוב למאה שנים – הלכה ונחלשה בעשורים האחרונים וכמעט שהובסה על ידי החשיבה הרלטיביסטית של הפוסט מודרניזם.
אך בעוד שבעולם מסורת החשיבה הביקורתית שרדה לצד תפיסות אחרות, האקלים התרבותי במדינת ישראל הימנית והמשיחית מבטל אותה בבוז ומתעלם ממנה לחלוטין. היוהרה המשיחית, נטולת הספק, של מי שעומד היום בראש הממלכה היהודית החדשה אינה מכירה ביסוד הביקורת, הספק וסימן השאלה ואינה מוכנה להיעצר "אפילו לא לדקה" כדי לבחון את עצמה ולוודא שאכן היא בדרך נכונה ולא במדרון מסוכן. כך לגבי הרפורמה המשפטית וכך, בקרוב מאד, גם לגבי האמנות. הצנזורה כבר הרימה לאחרונה את ידה כמה פעמים בעיוורון ובחוסר הבנה מוחלט והיא תמשיך ותגאה, כדרכן של אינקוויזיציות מן הסוג הזה. ומעל האמנות מרחף ענן כבד ומאיים בהשתקה, הכנעה וחנק פנימי.
"בעוד שבעולם מסורת החשיבה הביקורתית שרדה לצד תפיסות אחרות, האקלים התרבותי במדינת ישראל הימנית והמשיחית מבטל אותה בבוז ומתעלם ממנה לחלוטין. היוהרה המשיחית, נטולת הספק, של מי שעומד היום בראש הממלכה היהודית החדשה אינה מכירה ביסוד הביקורת, הספק וסימן השאלה"
ההשפעה של הרפורמה על שדה האמנות והתרבות לא תתבטא באופן ישיר ואלים ואמנים, כך ניתן לשער, לא יזרקו לכלא. הרי שר התרבות, מר מיקי זוהר, התחייב בפנינו שמוזיאונים ימשיכו להיות פתוחים וגלריות ימשיכו להציג תערוכות. אמנים יעבדו בסטודיואים שלהם ושוחרי אמנות יוכלו, אפילו, להמשיך לשמוע הרצאות על אמנות. הרפורמה תפעל על שדה האמנות בדרכים יותר קטלניות: היא תרעיל אותו ותחדיר לתוכו חומרים מרדימים ומסרסים, ובראש ובראשונה היא תשחק את העוקץ הביקורתי והמערער, שהוא נשמת אפה. פרנציסקו גויה, לו היה כאן אתנו, היה מלמד שיעור נפלא ביחסי אמנות-ממלכה: ממלכת נפוליון לא שרדה, אבל התיאורים של צבא נפוליון הכובש, האונס והמתעלל, שצייר בסדרת התחריטים "זוועות המלחמה" (1808), הפכו לסמל נצחי, מעורר ומטלטל עד היום. לצערי, רק את מי שעיניו בראשו וליבו לב מבין.
לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >
by GemPlan