"מסירים את המסיכות": האחים אמי ספרד ועו"ד מיכאל ספרד מסבירים למה חופש הביטוי האמנותי יהיה הראשון להיפגע. פרויקט מיוחד

"להיות אמן חופשי בארצנו"
עו"ד מיכאל ספרד (צילום: ינאי יחיאל), המתמחה במשפט בינלאומי של זכויות האדם, והאמנית אמי ספרד (צילום: ליאור שטרם)

מאז ומעולם אמנות נזקקה לתמיכה ציבורית.

מלכים ורוזנים החזיקו אמני חצר, הממסד הדתי שילם את שכרם של ציירים, פסלים ומלחינים, ובעלי ממון מקרב האצולה שימשו כפטרוני אמנות. סיפורה של האמנות המערבית היא במידה רבה סיפורם של מלכים, רוזנים, בני אצולה וממסדים בעלי שררה שהזמינו, קנו, שילמו ומימנו את גדולי האמנים.

הדוגמאות הן רבות וכוללות את גדולי האמנים. בעת העתיקה המחזאי היווני סופוקלס נהנה מפטרונותו של הפוליטיקאי קימון; ברנסנס הצייר, הפסל ואיש האשכולות האיטלקי ליאנרדו דה וינצ'י נהנה משורה של פטרונים כולל משפחת מדיצ'י והמלך הצרפתי פרנסיס; בתקופת הבארוק בגרמניה המלחין יוהאן סבסטיאן באך נהנה מפטרונותו של הנסיך ליאופולד בתחילת דרכו והועסק על-ידי הממסד הכנסייתי בלייפציג בהמשכו; ומעבר לתעלה המחזאי ויליאם שייקספיר זכה גם הוא לפטרון ששילם את שכרו – הנרי ריוטסלי, הארל השלישי של סאות'המפטון.

אמנות תמיד הייתה תלויה במימון ומימון תמיד היה מרוכז בידי קבוצות קטנות.

בעת המודרנית, ובמיוחד בדמוקרטיות ליברליות, המימון הציבורי של אמנות, כמו הכוח הפוליטי בכל שדותיו, עבר מידיים של אדם אחד, משפחה או קבוצה שלטת, אל המוסדות המייצגים את הציבור ואל הכוונתם של הנבחרים על ידו. אבל הצורך של מימון ציבורי לאמנות לא התאדה. הדמוקרטיזציה של הכוח הביאה עמה במידה מסוימת גם דמוקרטיזציה של המימון של האמנות שתלויה הרבה פחות באינטרסים ובקפריזות של קיסרים, כהני דת או פיאודלים.

"כל תהליך של צמצום דמוקרטי, של מעבר לסמכותנות, הוא בהכרח תהליך של פגיעה באמנות. חופש הביטוי האמנותי והחירות התרבותית הם הראשונים להיפגע פשוט כי הם הטרף הכי קל. במילותיה האלמותיות ונעדרות הבושה של שרת התרבות לשעבר מירי רגב (כיום שרת התחבורה) בהתייחסה למימון הממשלתי של תאגיד השידור הציבורי כאן: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?"

לכן, כל תהליך של צמצום דמוקרטי, כל תהליך של מעבר לסמכותנות, הוא בהכרח תהליך של פגיעה באמנות. חופש הביטוי האמנותי והחירות התרבותית הם הראשונים להיפגע פשוט כי הם הטרף הכי קל. במילותיה האלמותיות ונעדרות הבושה של שרת התרבות לשעבר מירי רגב (כיום שרת התחבורה) בהתייחסה למימון הממשלתי של תאגיד השידור הציבורי כאן: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".

אכן לא שווה כלום.

אמנות היא הראשונה להיפגע כי ענפים רבים שלה אינם יכולים להתקיים מכוחות השוק ומכסף פרטי. כמו חינוך גם אמנות היא אינטרס ציבורי שאינו יכול להיות תלוי אך ורק בקיומו של הון. לימודים קלאסיים ייעלמו ביום שהאוניברסיטאות יחליטו מה ללמד רק בהתאם לרווחיות של החוג, וגם היצירה הדוקומנטרית החופשית הקולנועית תיעלם במידה רבה לגמרי אם היא תהיה תלויה במכירת כרטיסים. וכך, ברגע שיש סמכות ולגיטימציה פוליטית לגייס את האמנות ולנהל את המימון שלה בהתאם לצרכים פוליטיים – חלקים נרחבים של היצירה האמנותית ניצבים בפני הברירה האכזרית להיות כנועים או לחדול.

שדה מימון אמנות המסליל אותה למסרים הנוחים לשלטון יוצר אומנות מגויסת, ואמנות מגויסת היא לא רק פחות מגוונת אלא גם מתקשה יותר לפרוץ דרך, להקדים את זמנם של התהליכים החברתיים והפוליטיים.

המהפכה המשפטית היא בדיוק זה – מעבר דרסטי אל עבר משטר סמכותני בעל רשות אחת בפועל, הרשות המבצעת, ללא איזונים ובלמים, ללא המוסדות שימנעו החלטות מונעות אינטרסים זרים (פוליטיים למשל) או מושחתים. וכבר אנחנו רואים את האינסטינקט המגייס קופץ אצל שר התרבות אשר דרש לבחון ביטול למפרע של מימון לסרטים "שני ילדים ביום" ו"חברון: מעבדת השליטה", שניהם סרטים תיעודיים ביקורתיים על מדיניות הממשלה בשטחים הכבושים.
חשוב להפנים שעל הכוונת כל סוגי האמנויות וכל דרכי המימון הציבורי.

בסוף האמנים והאמניות עלולים ועלולות לצנזר את עצמם כדי לקבל מימון. וזו תהיה ניצחונה הגדול של הרוח הרודנית של המהפכה המשפטית.