ארם גרשוני: "לשים את הצבע הנכון במקום הנכון זה קיק של דופמין למוח"

החיבור למסורת של האולד מאסטרס הוא אחד הדברים שמובילים את גרשוני (55) מתחילת דרכו. כבנו של הצייר משה גרשוני והאמנית ביאנקה אשל-גרשוני, היה זה עניין מפתיע כשמההתחלה פנה לכיוון של ציור ריאליסטי פיגורטיבי. אבל הוא מעולם לא הגדיר את הציור שלו ככזה. "הנושא של הציור מעניין אותי מעט מאוד", הוא אומר. "יכולתי לצייר את אותו הדבר כל החיים. לשים על השולחן כוס מים ולצייר אותה שוב ושוב. מה שמעניין אותי הוא ההתבוננות, ובגלל שההתבוננות במשהו אחד היא לא כמו ההתבוננות במשהו אחר, אני מצייר דברים שונים".

"אני בכלל חושב על עצמי כעל צייר מופשט. מה שמעניין אותו בסופו של דבר הן התופעות המופשטות. אני פשוט עושה מופשט מהתבוננות. הבאר הזו של ההתבוננות היא בלתי נדלית, אי אפשר לייבש אותה. תמיד יש עוד".

העולם לא מסתכל על העבודות שלך כעל ציורים מופשטים.
"הייתי מאוד שמח אם ככה היו מסתכלים על זה, אבל כמובן שרוב האנשים לא עושים את זה ואי אפשר להאשים אותם. הדבר הראשון והאחרון שהם רואים הוא הנושא של הציור, שעבורי הוא כמעט כורח מאוס. נכון שבסוף רואים שציירתי כרובית, אבל הכרובית לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי הוא ההתבוננות בכרובית. אני עסוק בלהתבונן, זה מכניס אותי לטריפ, למסע מופלא. אני אוהב את הסטייט אוף מיינד שאני נמצא בו כשאני עושה את זה.

"אני מצייר את הפרשנות שלי, והיא לא אמיתית. כשאנחנו רוצים לצייר את מה שאנחנו רואים – צריך לעשות בדיוק את ההפך. צריך לשכוח את העולם האמיתי ולהיות מסוגל לראות תופעות מופשטות, שטוחות, חסרות פשר. זה מאוד קשה וזה מסביר גם למה יש כל כך מעט אנשים שמסוגלים לעשות את זה טוב. זה דורש תרגול של חיים שלמים. אם הייתי צריך להשתמש בעיניים שלי כצייר כדי להגיע מפה לחדר השני – הייתי שובר את הידיים והרגליים בדרך".

באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים ייסד גרשוני יחד עם דוד ניפו את בית הספר לציור "התחנה", שפועל עד היום. הוא החל מתלמידים פרטיים שהגיעו אליו לסטודיו, המשיך לתכניות אינטנסיביות של תרגול ציור 5 פעמים בשבוע והיום הוא מתפקד כסטודיו לרישום וציור פיגורטיבי במתכונת של כיתות ערב, קורסיים שנתיים וכיתות אמן. אבל בתור מישהו שלימד את עצמו לצייר לבד, הוא מאמין עד היום שהדרך היחידה ללמוד לצייר היא – לצייר. "אף אחד לא יכול ללמד אותך לצייר חוץ מאתה עצמך", הוא אומר. "את התפקיד שאני ממלא כמורה אני תופס ככזה שדומה יותר למאמן בספורט. התלמיד עושה את העבודה, אבל אני יכול ללמד אותו לעבוד בצורה יעילה ואפקטיבית יותר, ואפשר גם בלעדיי".

אתה מרגיש שינוי בשנים האחרונות ביחס לציור פיגורטיבי?
"יש רנסנס מטורף של ציור פיגורטיבי ריאליסטי. אני לא ראיתי את זה בא. כשאני התחלתי הסביבה היתה עוינת לסוג הזה של ציור. בעיניי זה קצת דומה למה שקורה לנו עם תזונה: אני, כצייר, גדלתי בחסך נוראי, בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג מזון עתיר קלוריות. הייתי צייד-לקט, ניסיתי לתפוס מה שיכולתי איפה שרק היה אפשר, ומי ידע מתי אוכל לאכול בפעם הבאה. היום, הגוף שלנו אולי מתוכנת על ידי האבולוציה לתפקד טוב בחסך, אבל אנחנו מוקפים בשפע מטורף במזונות שהורגים אותנו. לתלמידים הצעירים אני מציע לפעמים סוג של טבעונות. הם אוכלים ג'אנק פוד בכמויות מטורפות, וזה גומר אותם. אני מציע להם להתנתק מכל השפע הוויזואלי והאמנותי שקיים ונגיש לנו – כי זה לפעמים מצב לא בריא".