רעות ברנע
ספטמבר 2023 I דימוי: מוש קאשי, CRIMSON CORE, 2023
אני מאמין שבית וילדות הם בסופו של דבר אבות המזון הראשונים, הקמאיים של היוצר", אומר האמן מוש קאשי. "היתה תקופה שבה ניסיתי להדוף את הדבר הזה כי פחדתי מהשיוך ומהצמצום של האמנות שלי למקום שהוא ביוגרפי בלבד. לכן, בין השאר, ההזמנה של עידית עמיחי וד"ר קציעה עלון איתגרה אותי וסיקרן אותי להיענות לה".
קאשי, אחד האמנים הפעילים והמוערכים בסצנה המקומית, הציג עד כה 14 תערוכות יחיד והשתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות, בארץ ובעולם. בסמסטר הקרוב הוא יתארח בקורס "שיח מזרחי באמנות הישראלית" שמנחה עלון, בהרצאה תחת השם "אונתולוגיה של עוני מול אפיסטמולוגיה של קודש" שתתקיים ב-22.10.23. לצד קאשי תארח עלון בקורס אמנים.ות, אוצרים.ות וחוקרים.ות נוספים – ליאור גריידי, ד"ר יאלי השש, מוטי מזרחי, פרופ' חביבה פדיה, תמיר צדוק, שולה קשת, חן שיש, פרופ' יהודה שנהב-שהרבני ושרון תובל.
קאשי נולד בשנת 1966 למשפחה ירושלמית בת 8 נפשות. אביו, שהיה בנאי במקצועו, השתתף בשנות ילדותו של קאשי בבנייתו של מוזיאון ישראל. כנער למד קאשי בפנימיית בן שמן, ובאמצע שנות ה-80 למד אמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון. בשנים שאחרי המשיך את לימודי האמנות גם בניו יורק ובבריטניה. הוא מציג מאז תחילת שנות ה-90 ועובד כבר קרוב ל-30 שנים עם גלריה נגא בתל אביב. "בשנת 2002 הזמינה אותי האוצרת ד"ר טל בן צבי להשתתף בתערוכה "שפת אם" במשכן לאמנות עין חרוד", מספר קאשי, "שהיתה הניסיון הראשון לאתגר את השדה האמנותי בשאלות על זהות מזרחית. היא התקיימה אל מול התמות האמנותיות המרכזיות ששלטו אז באמנות המקומית שהיו מערביות, וגם היום – התפיסה המרכזית של אמנות היא עדיין ברובה מערבית.
"זו היתה אפשרות ראשונה לבחון את החיבור שבין ביוגרפיה לגיאוגרפיה, מתוך הנחה שהניסיון של המעבר של ההורים שלנו ממדינות ערביות ומוסלמיות הוא בכל זאת רכיב משמעותי בהגדרת הזהות שלנו כאמנים. אותה הקבוצה של 22 האמנים והאמניות שהוזמנו להשתתף אז בתערוכה, שביניהם אפשר למצוא את אלי פטל, אליהו אריק בוקובזה, חן שיש, טל שוחט, זמיר שץ ואחרים – נמצאים היום במוקדי כוח שונים, אבל אז היתה הפעם הראשונה שאותגרנו בעיסוק בנושאים האלה כקבוצה".
"אז, לא לגמרי ידעתי למה אני מצטרף למהלך הזה. היום אני חושב שאני יודע מהו המקום של בית ביצירה האישית, האינדיבידואלית שלנו. זה לא אומר שאפשר לשרטט פרופיל של תרבות מזרחית מול השיח והתרבות המערבית, אבל בתוך השיח של זהויות בחברה הישראלית – יש מקום לעסוק בזה. בטח בתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, שבמרחב הפוליטי קבוצה של אנשים השתלטו על השיח הזה ומתיימרים לייצג אותו".
גם בראיון שהעניק קאשי לעיתון "הארץ" במרץ האחרון לרגל תערוכת היחיד האחרונה שלו בגלריה נגא, הוא קרא תגר על אותה אלה שבאו והכניסו קבוצה שלמה למקומות סטריאוטיפים. "הם הנמיכו אותנו והם ממשיכים להנמיך אותנו בתומתם או שלא בתומתם", הוא אומר, "והרבה אנשים שכאילו מזדהים לא מבינים שממשיכים לעשות להם עוול מתמשך".
"היום אני חושב שאני יודע מהו המקום של בית ביצירה האישית, האינדיבידואלית שלנו. זה לא אומר שאפשר לשרטט פרופיל של תרבות מזרחית מול השיח והתרבות המערבית, אבל בתוך השיח של זהויות בחברה הישראלית – יש מקום לעסוק בזה"
ביצירותיו של קאשי, על פניו, אין עיסוק ישיר במוצא או בשיח המזרחי. הוא שואב דימויים רבים מעולמות הטבע, תולדות האמנות, המופשט והנשגב. "היום אני יכול להגיד שהאבות הרוחניים שלי הם לא או אלה או אלה, אלא גם וגם וגם וגם. היום אני יכול לבחון את המושג "אב רוחני" גם בהקשר של אב ביולוגי, של בית, של בית אבא, מה שמן הסתם גורם לי להפנות מבט לבית שבו אני גדלתי. בעבר, כשעמדתי מול ציור של קספר דיוויד פרידריך ובכיתי או כשהרגשתי שאני חלק משדה הצבע של רות'קו – זה היה נראה לי פחות רלוונטי או משמעותי.
"היום אני בודק איפה יש עוד חומרים חיים, חומרי גלם, מזון – בתוך היצירה שלי, שאולי יש להם גם חלק בתוך הניראות של היצירה. אולי זו העמלנות, הקפדנות, אולי מקום שמזכיר בחלק מהעבודות סוג של קליגרפיה או אורנמנטיקה. כל המקומות האלה מביאים אותי לחשוב – האם הנשגב באמת שייך רק לחטיבה מסוימת בתרבות? או שאולי אפשר למצוא אותו גם בתפילות, למשל".
עם הזמן הבין קאשי שכאשר צופים בעבודות שלי, יש לקהל במקרים מסוימים את היכולת לייצר גשר ביניהן ובין נקודות בביוגרפיה האישית שלו. "ככל שאני יותר נינוח עם המהלך הזה, זה קורה יותר. השדות השחורים הגדולים יכולים להזכיר את השדות שהייתי בורח אליהם בילדות. העובדה שאני מייצר עבודות שאין להן זמן או מקום מייצגת תחושה רבת שנים של חוסר שייכות, הרגשה של גלות פנימית, אישית, אינטימית.
"אני מציע אפשרות לפיה יצירה לא חייבת להגיב מיד לדם הרותח של המקום הזה ולהוות תגובת נגד – אלא משהו הפוך: מבט שקט, תמים, שמטרתו לומר שאנחנו מעל הרגע הספציפי הזה. לדברים האלה דרושה סוג של התכווננות כמו לסוג של תפילה".
"השדות השחורים הגדולים יכולים להזכיר את השדות שהייתי בורח אליהם בילדות. העובדה שאני מייצר עבודות שאין להן זמן או מקום מייצגת תחושה רבת שנים של חוסר שייכות, הרגשה של גלות פנימית, אישית, אינטימית"
תפילות היו עניין נוכח בבית שגדלת בו?
"גדלתי בבית דתי, עם אבא מאוד טולרנט. מעולם לא היתה כפייה. אבל משהו בתוך הטוטאליות שלו במקום של התפילה מתוך האמונה נשאר בי, באותה המידה שנשארה בי הדרך שבה אמא שלי היתה ממוקדת בלהכין מעמול. מהלכים ארוכי טווח. כך גם היצירה שלי והמהלכים שלי – ארוכי טווח. אני לא ממהר להציג ופותח תערוכת יחיד אחת ל-3-4 שנים. אני מאמין שהדבר הזה דורש ממני תעצומות, התכוננות ארוכה בתוך הסטודיו. מי אמר שדבר אחד הוא תפילה ודבר אחר הוא לא?".
קאשי טוען שייתכן ואנחנו, כאן בארץ, מציעים קאנון חדש שעוד לא נכתב. "אני שולל לחלוטין את הדיכוטומיה לפיה מול אמנות מערבית ניצבת אמנות מזרחית. מה שד"ר קציעה עלון עושה, בהמשך למה שעשתה ד"ר טל בן צבי באותה התערוכה בעין חרוד, חותר גם הוא תחת הדיכוטומיה הזו, אבל כן מעלה עניין ששווה לבחון. לא כל שחור הוא בהכרח שחוּר. אל ההבנייה של הזהות שהיתה בעבר מורכבת מחומרים מאוד בסיסיים, נכנסו אנשים עם דעות חדשות ואופני חשיבה חדשים, ופתאום נהיה מקום לכולם".
אתה חושב שבתקופה הנוכחית זה רלוונטי עוד יותר?
"זה קורס ונושאים שראוי שנתעסק איתם בלי שום הכרח לדבר. זה שהוא מתקיים בתקופה הזאת מחדד את השאלות אבל מדובר בנושאים שהיו רלוונטיים גם לפני 10 שנים ויהיו רלוונטיים גם עוד 10 שנים. אבל אני לא חושב ששדה האמנות יכול להישאר בצד, יש פה זימון שמשיב בצורה ראויה ונכונה לכל מה שקורה, ולא מחכה 10 שנים. אפילו אם מדובר בדיון בוסרי, ראשוני או אפילו אקסיומטי – עדיין יש לו מקום. אני מאמין שדרך השיח הזה ייווצרו יותר קולות, והוא יאפשר ליותר אנשים ליצור, לכתוב ולהתמודד".
"זה קורס ונושאים שראוי שנתעסק איתם בלי שום הכרח לדבר. זה שהוא מתקיים בתקופה הזאת מחדד את השאלות אבל מדובר בנושאים שהיו רלוונטיים גם לפני 10 שנים ויהיו רלוונטיים גם עוד 10 שנים"
לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >
by GemPlan