זיכרון עז: ראיון מיוחד עם האמן רונן זן

כשסיים זן את התואר הראשון חזר לחיות בשפרעם. "התחלתי לראות דברים אחרת, לשמוע דברים אחרת. הרגשתי קצת כמו תייר שמגיע למקום. זו אמנם המשפחה שלי, הילדות שלי, ההיסטוריה שלי, אבל אני התבגרתי – גם בגיל וגם באיכות המחשבה". בשפרעם נולד גם הפרויקט הגדול האחרון של זן, שאותו הציג בתערוכת הבוגרים בתואר השני בבצלאל בשנה שעברה – "זיכרון דהוי".

"הזהות שלי תמיד היתה מורכבת ומפוצלת. המשפחה שלי מפוצלת בין ישראל לסוריה ואני אישית לא תמיד מבין לאן אני שייך. בפרויקט הזה חזרתי לדימויים שהיו עבורי זיכרון – חלקם בכלל עוד מלפני שנולדתי, ואחרים הם כאלה שמתארים חוויות שחוויתי בעצמי. הארכיון המשפחתי שלי הוא עוגן שאני חוזר אליו תמיד. גדלתי לאבא חייל, אבל כזה שהיתה לו מצלמה ואהב תמיד לתעד. במהלך לימודי התואר השני חזרתי לאלבומים המשפחתיים והצבאיים שלו ושל המשפחה שלנו, והצילומים מהם שימשו לי כחומר הגלם לפרויקט". 

"הזהות שלי תמיד היתה מורכבת ומפוצלת. המשפחה שלי מפוצלת בין ישראל לסוריה ואני אישית לא תמיד מבין לאן אני שייך" 

בפרויקט הזה לא צילם זן עבודות חדשות בעצמו – אלא התבסס על צילומים קיימים מאלבומיו המשפחתיים כדי לייצר עבודות חדשות. הרעיון המקורי שלו היה להגדיל אותן משמעותית ולהפוך אותן לטפטים, אבל טעות בתהליך העבודה הביאה לתוצאה קצת אחרת: "את הצילומים המקוריים סרקתי והכנסתי למחשב, ובגלל שהטפט תוכנן להיות כזה בגודל של 3 מטרים על 2.5 מטרים – הייתי חייב לחלק את ההדפסה שלו לארבעה פריימים. כשהתחלתי להדפיס את הפריימים, הדיו במדפסת הביתית שהשתמשתי בה החל להיגמר. בהתחלה התבאסתי, אבל אחרי שהרכבתי את הצילום כולו הבנתי שזה הדבר עצמו – הזיכרון שדהה ובא לידי ביטוי בחוסר הצבע במדפסת. משם המשכתי להדפיס ולתת למה שקורה בדרך לקרות. זו כבר לא היתה האחריות שלי – אלא של המכונה".

"מבחינתי זו היתה גם דרך להתגרות בצילום, לבדוק את הגבולות שלו, איפה הוא נגמר ביחס למדיום. בניגוד לציור, צילום אני יכול לשכפל ולמכור בסדרה של חמישה עותקים, או לחילופין להפיס 1,000 פעמים אם אני רוצה. בסדרה הזו היה צילום שהוא וואן פיס – אחד מסוגו. הדיו במדפסת נגמר בנקודה מסוימת, ולא יכולתי לחזור על אותו תהליך בדיוק שוב. הסדרה הזו, שנמכרה לאוסף מוזיאון ישראל, היא כזו שאני לא יכול לשחזר. יש לי רק את התיעוד שלה".

בחלק מהצילומים שסרק והדפיס גילה זן גם דברים חדשים, שלא הכיר בהם לפני: "אחת התמונות צולמה על גבעה שכונתה 'גבעת הצעקות', אליה היינו עולים בשנות ה-90 כדי לצעוק לבני המשפחה שלנו מעבר לגבול עם סוריה. זו היתה הדרך היחידה שלנו אז לתקשר. כשסרקתי את התמונה והגדלתי אותה, ראיתי פתאום את המשפחה הסורית שעמדה בין העצים על הגבעה הרחוקה מעבר לגבול. זה דימוי שאין סיכוי שהעין תוכל לראות באופן טבעי בלי להגדיל את התמונה".

יש בעבודות שלך ניסיון להעלות נושאים מסוימים למודעות?
"תמיד אמרתי שעבודות האמנות שלי לא באות לתת תשובות, אלא להעלות שאלות, אולי כאלה שלא פתורות גם עבורי. רוב העבודות שלי שואלות את הצופה שאלות. על הדרך גם המודעות עולה. אני מנסה לעסוק בנושאים שרלוונטיים לזהות שלי, כמו החיים של הדרוזים בארץ והחיים של התושבים בחאן אל אחמר. כשהצגתי את העבודות בגלריה רוזנפלד זו היתה שאלה איך והאם אנשים ירצו לקנות עבודות כאלה שמדברות פוליטיקה. אבל יש כאלה שהתאהבו בפרויקט".

"תמיד אמרתי שעבודות האמנות שלי לא באות לתת תשובות, אלא להעלות שאלות, אולי כאלה שלא פתורות גם עבורי. רוב העבודות שלי שואלות את הצופה שאלות. על הדרך גם המודעות עולה"

אולי זה בגלל שבמבט ראשון הן לא נראות פוליטיות?
"יכול להיות. אנחנו חיים היום את הפוליטיקה ביומיום כל הזמן, והעובדה שאני מביא אותה בצורה נקיה מעלה את ההתעניינות של הצופה בדימוי בשלב הראשון. רק אחרי שהוא חוזר אל הטקסט המודעות הפוליטית מתחילה לעלות".

"בעבודותיו של רונן זן הנוף ממלא תפקיד מרכזי הדומה לאירוע מכונן בהווייתו האישית והאומנותית", כותב אלח'טיב שחאדה. "האם המקריות היא זו שנותנת ביטוי לצומת כלשהו בחייו של אמן צעיר זה? רונן מתייחס לאירוע הקשור במקום דרך מראות ומחזות שאותם בוחר בקפידה ומתוכם הוא מנהל דיאלוג עם עצמו על מה שקורה במרחב של הונאה, וכאלה שחלקים ממנו אף אינם ניכרים במבט ראשון ונותרים נסתרים מן העין".