מה ציור על אהבה יכול ללמד אותנו על שפה ותרבות?

זו הסיבה שהעלמה הנחמדה בציור של ויליאם אדוֹלף בּוּגֶרוֹ (Bouguereau) הודפת בשתי ידיים את "ארוס", וזו הסיבה שהיא עושה זאת באופן בלתי
נחוש, בחיוך, כדרך משחק. קפקא כותב כי אחת מדרכי הפיתוי של הרוע היא הזמנה למאבק ש"כמוהו כמאבק עם נשים, שסופו במיטה". זה המאבק שאנו רואים בציור הזה בין ארוס לנערה. קדימה אחורה. טבע תרבות. חושך אור.

הניחו צורת צלב על הציור הזה: הרבע הימני העליון, החשוך יחסית והפראי כמו יער, עם ראשו של "ארוס" וצמיחת הגפן המשכרת, החץ חוצה) מן החושך אל האור: ציור אחד. הרבע השמאלי העליון המואר — מה שגורם ל"בק לייט" ולכן להחשכת פניה של הנערה (משחק נפלא בטבע כמשל לנפש האדם), גופה החשוף נקטע בבד ואבן: ציור שני.

הרבע הימני התחתון ממשיך את עירום גופה, שנבלם עם ישבנו ורגליו של המלאך בחלק החשוך, הפראי והיצרי בקומפוזיציה: ציור שלישי. וברבע השמאלי התחתון אבן מרובעת ממסגרת קוץ בפריחתו. זה מילון של סמלים. חושך, טבע, יין, תשוקה, וממול: אור, תרבות (יש שם עיר קטנה במרחק), ושוב טבע ושוב תרבות (האבן המרובעת), עונג מכאן (שדיים, ירכיים, ישבן) וכאב מכאן (החץ, הקוץ). ונוסף על כך, תנועת קדימה אחורה: דחיפת הקופידון בידיה, כיוון החץ מידיו, ברכי הנערה ורגלו השמאלית.

זו האמנות האבודה של סיפור בקומפוזיציה, של הלחנת ציורים, של תקשורת במבעים עדינים האמורים להיקלט אינטואיטיבית. נכון, זה ציור שמרני שתפקידו לענג, להציג עירום נשי, להניח לצופה לשייט בתוך הקומפוזיציה, לאסוף רמזים ולטפוח לעצמו על השכם. בּוּגֶרוֹ מניח צופה רגיש, אקטיבי, אינטליגנטי, תרבותי; לא זומבי רדום שיש להעירו בסטירה, לא קפיטליסט שיכור שיש להציג לו סחורה כפטיש, לא רודף סלבריטאים רדוד, לא אוויל שקוע בתודעה כוזבת שעל האמן לחנכו בדרשות על פוליטיקה ומגדר. אף שזה ציור על אהבה, אני מביא אותו כאן כמקרה מבחן של הציור כשפה. אני מבקש לשאול משהו על רובד שפתי מסוים בתולדות האמנות שנדמה כדועך באמנות העכשווית. אופן של פנייה אל הקהל, של ציפייה מהצופה. סוג של, הייתי אומר, תרבות.

זה אם כן — למרות היותו תוצר קיטשי למדי של אמן לא מאוד נחשב בימינו — ציור תרבותי. ואולי אפשר להבין ממנו משהו על כל מה שאבד לנו בדרך הטובה והאהובה של הקִדמה, משהו על הפן של המודרניות, ובוודאי של הפוסט מודרניות, כקניבליזם תרבותי.