"הצילום המושגי מעביר את השיח מהשדה האסתטי לשדה הפוליטי"

הקורס שיעביר ברק בבית לאמנות ישראלית יתמקד במופע המאוחר יותר של הצילום המושגי בישראל – האמנים ממה שמכונה הדור השלישי של האמנות הישראלית, כלומר בני דורו של ברק עצמו, ילידי שנות ה-70 וה-80. "אחד הדברים שאני טוען הוא שבהרבה מובנים, הצילום המושג ויתר בשנות ה-70 ןה-80 על המהלך האסתטי לגמרי. לא עניין את האמנים שפעלו אז ליצור אמנות יפה. בשנות ה-90 וה-2000 אנחנו מתחילים לראות חזרה לצילום האסתטי. משנות ה-90 הצילום המושגי חוזר להשתמש בערכים המודרניסטיים של הצילום".

כל זה קורה בין השאר גם הודות לכניסה של הצילום הדיגיטלי והוידיאו. "הטכנולוגיות האלה קודם כל מאפשרות מניפולציות מאוד פשוטות. חומר הצילום הופך להיות חומר אלסטי יותר. אבל שאלת האמת של הצילום שכוננה את השיח המודרניסטי מתפוגגת לחלוטין עם כניסתו של הצילום הדיגיטלי ושאלת המקור של הצילום מאבדת את הרלוונטיות שלה. אז כן יש ערכים מודרניסטיים, אבל הם מודרניסטיים פלוס – כי המסגרת היא פוסט מודרניסטית".

בקורס ידון ברק בעבודות של אמנים.ות עכשוויים כמו בועז אהרונוביץ, עילית אזולאי, אוהד מטלון, ינאי טויסטר, מיכל בראור, יעל אפרתי, אסף שחם, ליאת אלבלינג ועוד. "אחד הדברים שאני מתייחס אליהם הוא גבולות הצילום. מתי מתחיל צילום ומתי הוא מסתיים. נעסוק גם בהרבה אמנים שמסתכלים הצילום, מדברים על צילום ועוסקים בו – אבל לא תמיד מצלמים בעצמם".

אתה רואה גם בעצמך חלק מהקבוצה הזאת?
"אני בוודאות עושה צילום מושגי. אבל אני יצור דו ראשי. יש בי כל השנים תשוקה לצילום ישיר, אינדקסלי, בלי מניפולציות. אז יש לי גופי עבודות כאלה, ויש גופי עבודות שהם בפירוש צילום מושגי. אחת הטענות שלי היא שבשני העשורים האחרונים הצילום מצליח להשתחרר מהאו ואו והופך להיות גם וגם. אני מרשה לעצמי להנות מהפריבילגיות של הפוסט מודרניזם, אבל במקביל להנות מהערכים המודרניסטיים. אני נשען את הפרקטיקות של המודרניזם אבל טוען טענות פוסט מודרניות".

ברק מספר שהנחת היסוד שלו בנוגע לצילום באופן כללי היא ערעור בצילום ולא אמונה בו. "מבחינתי הצילום לא יודע לספר שום דבר, וזו תפיסה רדיקלית בתוך העולם של צילום מודרניסטי". עוד אחד מהנושאים בהם יעסוק בקורס, שהם מבחינתו מפנה של אותו הדור, הוא השינוי ביחס לתפיסת התצוגה של צילום. "אנחנו יוצאים מתפיסה מסורתית של צילום בדו ממד, לרוב סדרתי, לרוב מוצג על קיר, אל תפיסה שמתייחסת אליו כאובייקט דמוי חלל. הדוגמה המובהקת לאמן שמתחיל את זה היא וולפגנג טילמנס. המושג של פוטו-אינסטליישן, מיצב צילומי, הוא עניין שמתרחש רק בעשרים-שלושים השנים האחרונות".

המפגש של הקהל הרחב עם הצילום המושגי נחשב מאתגר גם היום?
"כן, יש קושי איתו. אנשים עדיין חיים בתפיסה לפיה צילום צריך לדבר את עצמו, שהוא לא צריך להיעזר בסאבטקסט או בטקסט אוצרותי. לכן צילום מושגי הוא מדיום שקשה לקהל הרחב. זה נכון שהיום הצילום נהיה נגיש לכולם, אבל מה שהפך להיות נגיש וזמין הוא הצילום כמדיום אינדקסלי, השימוש המודרניסטי בצילום ולא הצילום המושגי".

למרות שהיום כל אחד גם יכול בלחיצת כפתור לבצע אינסוף מניפולציות על צילום.
"נכון, אבל המניפולציות הן לא אלה שהגדירו את הצילום כצילום מושגי. הן משמשות יותר ככלי אסתטי מאשר ככלי מושגי. לייצר עננים בשמיים או למחוק קו באופק לא שינו את הכוח האינדקסלי של הצילום. בניגוד למה שנוטים לחשוב, הצילום מפגין היסטוריה של שקר ולא של אמת מאז ומעולם. הוא אף פעם לא הראה את המציאות כפי שהיא, אלא תמיד היה כלי לעיצוב תודעה סלקטיבית".

"המניפולציות הן לא אלה שהגדירו את הצילום כצילום מושגי. הן משמשות יותר ככלי אסתטי מאשר ככלי מושגי. לייצר עננים בשמיים או למחוק קו באופק לא שינו את הכוח האינדקסלי של הצילום. בניגוד למה שנוטים לחשוב, הצילום מפגין היסטוריה של שקר ולא של אמת, מאז ומעולם"