לשנות את סיפור העל של מוסד האמנות

הרגע הכי קשה בשבוע הזה שאורך כבר תכף חודש, היה ראשון בבוקר

קמתי במיטה בחדר אורחים חשוך, אצל חברים שיש להם ממ"ד, בחושך סמיך ונורא. האוויר כבד. הסתובבתי לטלפון ופתחתי אתר חדשות בו הבהבה הכותרת "כמאה חטופים". חזרתי למיטה ובכיתי לתוך הצוואר של החבר שלי. שנינו בכינו כמו שלא בכינו יחד מעולם. נאנקתי מבכי ופחדתי לקום, לקום לקראת מה. 

יצאתי לשוק התקווה כדי להשלים קניות. בשוק אנשים בכו בצעקות; סוחרים, גברים מבוגרים. בטלפון אמא שלי שבורה, יבבה. גם אני יבבתי. האוטובוס בכה בשקט. מעולם לא ראיתי מרחב ציבורי בוכה ככה הכל בחוץ הכאב נורא, השתתפותי. חיבקתי אישה ברמזור. בכינו. כשנכנסתי הביתה רחשו בו החברים, דומעים מול מסך. בהודעות כתבו שמתחילים לאסוף מזון וציוד ובגדים ברחוב דוד המלך, אני והחברים רצנו והתחלנו לחבר ארגזים ולהעבירם בין ידיים.

כבר חודש שאין בשורות טובות. אני מתאמץ להתגודד מדי ערב בחדרים מלאים בחברות וביין. אני נזכר בנאום של הנשיא ביידן, ערב בו חשבנו שתכף נינצל. כבר חודש שאני מנסה לאסוף אנשים לשיחה במעגל. במטבחים של מסעדות שהיינו יושבים בהן חתכתי גזרים וקצצתי ירוקים, שטפתי רצפה. אנשים חייבים תחושת ערך, אז התחלנו לארגן התנדבויות. בין אריזות הציוד לניקיונות במטבחים קיבצנו צרכים ואנשי קשר ושלחנו הודעות, כל כך הרבה ציוד זז, ופחיות וקרטונים, וכל כך הרבה אנשים זזים ממקום למקום. 

ורק רמי לוי מגייס מתנדבים לעבודה בקופות, מעלה מחירים, לא תורם כיכר לחם. גם לא מגה, גם לא שופרסל. תורים של אנשים ממלאים עגלות לבית ולתרומה, קונים ללוחמים ולמפונים, חרדים על המשכורת שלהם ותורמים, ורמי לוי מעלה מחירים ומגייס מתנדבות בנות שירות לקופות בבאר שבע, בנתניה. מהעצבים התחלתי לקרוא את אמא קוראז', הספקתי בלילה ההוא לקרוא את כל המחזה בשעה, מרוב כעס.

אין לי דרכון זר

נסעתי לים המלח להיות עיניים וליצור קשר לקראת ירידה של משלחות אמנים להתנדבויות. שם התנגשתי בקיר שקוף ונשפך לי הכל. מלונות הומים, בריכות יפיפיות בשמש, הכול מבטיח וקורץ, מאות או אלפי אנשים בכפכפים זרוקים בלובי. השעמום העמוק הזה מציף את הבנאליות של האסון – הלובי ההומה הזה הוא הסלון שלהם, אין להם מטבח ולא חדר כביסה, הם פליטים בארצנו, לובשים בגדים של אחרים.

במלונות צריך להקים מתנ"סים. בנושא אחר, או באותו נושא, כל מוסדות האמנות צריכים להיות מתנ"סים – לא עכשיו, אלא מאז ולתמיד. שנים אני חולם לנהל מתנ"ס ולקבוע אותו כמוסד תרבות פורץ דרך. במחאה של 2011 היה צוות של אנשי אמנות שהתקבץ: עמי שטייניץ, רועי ויקטוריה חפץ, סיון גרוס ועוד, הם קראו לעצמם "צוות מתנ"סים" שרצה ליצור הצעה אופרטיבית לחיבור בין אמנות, קהילה ומדיניות ציבורית ולגבש תכנית למשרדים ולרשויות. 

"במלונות הקולטים מפונים צריך להקים מתנ"סים. בנושא אחר, או באותו נושא, כל מוסדות האמנות צריכים להיות מתנ"סים – לא עכשיו, אלא מאז ולתמיד"

הם תכננו לגבש תכנית לשילוב אמנים בבתי ספר, במתנ"סים, במוסדות ציבור. אני הייתי אז בתיאטרון וקצת אחרי צבא ואמנות פלסטית נראתה לי משמימה ומנותקת. היה נדמה לי הזוי שאנשים רוצים בכלל לעסוק בה, בשתיקה הזאת עם החומר, בחללים לבנים עם אקוסטיקה בעייתית, שלא מותאמים לשיח ושדיבור בין אנשים מפריע בהם לפעולת התצוגה, עד שהתאהבתי באמן ונהייתי לאמן כדי שהוא יהיה גאה בי. 

אתמול במקלט של מלון החזקתי תינוק כדי לשחרר את סבתא שלו לנוח, הם באו מאופקים וכבר שבועיים וחצי שהם ישנים בחדר מלון דירות קטן בגודל של 15 מ"ר: הסבתא, הבת שלה ושני נכדיה. "בחיים לא הבנתי צעירים מתל אביב שלובשים בגדים יד שניה, לא קניתי יד שנייה בחיים שלי, וכבר שבועיים אני לובשת פה בגדים מארגזים, מהלובי".

אלפים יצאו לחל"ת. פגשתי לא מעט השבוע שלא מבינים מאיפה ישלמו שכר דירה. סתם צעירים בתל אביב שלא מבינים איך ישלמו על הקפה בשבוע הבא. אני לא מבין איך להכיל את ממדי המשבר הזה. בינתיים אני אוסף מעגלים, מייצר סדנאות, מפגשים ושיחות. באחת מסדנאות היצירה שהעברתי אמרה לי חנה'לה "החברה הישראלית הרבה פחות מצ'ואיסטית משהייתה במלחמת יום כיפור. אז היו חיילים מגויסים ועורף במצור. הים לעורף יש אלף גוונים, המון צורות של פעולה אקטיבית. המון צורות לתרום. יש מקום לעצב ולפחד, לשיח רגשי, גם אצל החיילים וגם כאן. ובאמת החיים פועלים בשיא המרץ ובכאב. אנחנו לא 'הנשים והילדים'. אנחנו עוד מרכז בין המון מרכזי פעולה.

אני מנסה לחשוב אם חצי שנה שבה צעקנו דמוקרטיה שינתה משהו בשדה האמנות 

האם המערכת הזו נהייתה דמוקרטית יותר? האם משהו השתנה מהותית? היה את הרגע שבו גלריות בכל הארץ תלו דגלים שחורים בכניסה להבעת הזדהות עם המאבק הדמוקרטי. האיגודים – האוצרים, האמנים, הביעו הזדהות עם השביתה הכללית. האם ההשתתפות בהפגנות הכניסה משהו מהרוח ההשתתפותית פנימה?

תראו מה קורה כעת במוזיאוני חיפה, מערכת של 6 מוזיאונים בפריסה עירונית, עם אגפי חינוך מפותחים. חיפה קולטת המוני מפונים למלונות מעוטף עזה והסביבה ומיישובי הצפון, מקריית שמונה וממטולה, שאר ישוב וכדומה. שעות הלימודים מצומצמות ולא כל בתי הספר חזרו לפעילות בגלל היעדר מרחבים ממוגנים. יש המון אנשים שזקוקים לפעילות. אנשי מחלקות החינוך וההדרכה בפעילות שיא, מעבירים סדנאות מדי יום במלונות למפונים, קולטים במוזיאונים וב'חממה לאמנות מקום' קבוצות וכיתות להדרכות ופעילויות. 

סדנאות החממה הפכו מחסני ציוד יצירה והכנה לפעולה. כמו מוסדות אמנות רבים, תחום החינוך במוזיאונים הוא מרכז הפעילות כעת, ועדיין קוראים למוסדות "חללי תצוגה". תחשבו מוזיאון – כשחושבים מוזיאון חושבים על אולמות תצוגה ותמונות, עבודות אמנות ולא על עבודת האמנות במובנה החברתי. המצב הזה מסמן הזדמנות לשינוי סיפור העל של המוזיאון ושל מוסדות אמנות בכללם. כשתחומי חינוך, קהילה ושיח הם במרכזם ולא רק כמהלך משלים של התצוגה.

במצב כזה, שבו מוסדות אמנות מעמיקים את חיוניותם של עובדי החינוך, כדי לחלץ את הקולות המהדהדים בהם כדי להבין דינמיקה חדשה בין פעולה ותצוגה, באופן שמאפשר לפעולה לעצב תצוגה וכיווני עתיד, ולא רק להתפעל ממנה. משבר גדול הוא הזדמנות לשנות מערכות גדולות, דוגמאות רצות בראש ממלחמות עולם ואחריהן, מ"המשבר הכלכלי הגדול" וממרד הסטודנטים ביבשות אחרות וגם מיום כיפור והפנתרים השחורים. שינוי כיוון ותנועות נגד מולידות מגמות וקואליציות חדשות, מושגים ועקרונות מתפתחים. "האוטונומיה של האמנות" , פמיניזם, העלייה השלישית, אקדמיזציה, דאדא, מדיניות רווחה, מרוץ החימוש, פלוקסוס, להט"ב וקפיטליזם, תנועות היסטוריות שתנופתן הייתה בסחרור של משבר.

"משבר גדול הוא הזדמנות לשנות מערכות גדולות, דוגמאות רצות בראש ממלחמות עולם ואחריהן, מ"המשבר הכלכלי הגדול" וממרד הסטודנטים ביבשות אחרות וגם מיום כיפור והפנתרים השחורים. שינוי כיוון ותנועות נגד מולידות מגמות וקואליציות חדשות, מושגים ועקרונות מתפתחים"

שבוע לתוך השבר וקבוצות הוואטסאפ בשדה האמנות פועלות בשני מישורים: חלקן עוסקות במלאכה החברתית ומתגייסות לפעולות סיוע וחלקן דנות בחרדה בדה-לגיטימציה העולמית שמשתקפת בשדה האמנות הבינלאומי. אל מול החרדה במערבולת שיצר השבר הזה, אני רוצה להתמקם בחזרה על רצף הפעולה המשותף שלנו, והוא המאבק הדמוקרטי: בהתארגנות העורף הוכחנו כמה המחאה הייתה משמעותית, בהבנייה של מערכת פעילות החברה האזרחית. 

שאלת הדמוקרטיזציה של המוסדות עודנה רלוונטית ותובעת פעולה לשינוי המערכות. לשדה האמנות הישראלית חיונית הרציפות בפעולה מקומית המתייחסת לשטח שלנו. כדי לא לגלוש במגלשת הדבש של מה שנדמה בקלות יפה ונכון (גם אם הוא אכן יפה ונכון) יש לזכור שהבנת הפעולה החינוכית הממשית, וקביעה של תחומי החינוך וההדרכה, יחד עם התצוגה במרכז סדר העדיפויות של מוסדות האמנות הן בבחינת שינוי הנחות, מוצא ואפשרות לכיוון עקרוני שאינו מובן מאליו. 

כך כתב אבי פיטשון בפתח טור ביקורת אמנות בספטמבר 22': "האמנות העכשווית שקועה עד צוואר ובאורח פתולוגי ב"שיח", ב"קונטקסט" ובשאר ביטויים של מלל זר לשפתה העתיקה, מלל שסוכניו פועלים כלוביסטים אגרסיביים ובמקרים רבים לא-מודעים, סוכנים רדומים שמתעוררים למשמע סיסמאות הפעלה משתנות כגון "האחר"… בגלל הנתק האינהרנטי בין השיח לשפת האמנות, ובין המארחים לאג'נדה הזרה ששולטת בהם ומפעילה אותם ללא ידיעתם, אפשר היה לצפות שהיצירה תיעלם. שכל התערוכות העכשוויות יהיו גרועות". מבקר האמנות במדור האמנות המרכזי בעיתונות הישראלית חושש שהשיח החינוכי עם הנחות מוצא שנאמנות לעקרונות של אחרות, שיח חברתי ודקונסטרוקציה של הקיים יכריע את איכות האמנות, מתוך הבנה כי פעולה של משא ומתן בין אנושי זרה לעיקרה של היצירה, שזקוקה לחופש אוטונומי. 

ההקשר של חברה ומקום עשוי להכריע את השאיפה העל זמנית של היצירה האמנותית

לפי תפיסה זו עליה להתנכר לשייכות מסוימת, ועל האמן לערער על שייכותו. מוסד האמנות, לפי תפיסה זו, צריך לקחת את השיח החברתי, ואת התנועה התרבותית בערבון מוגבל ולא לאפשר לתנועה להגביל את המרחב המאפשר לאובייקט האמנותי בפרשנות יתרה. כדאי לבחון את יחסי העבודה ודרכי גיבוש התכניות במוסדות האמנות בדינמיקה המתקיימת בין אוצרות וחינוך, או בפער שבין חללי היצירה ומרחבי המפגש האנושי. 

עמדה אחרת מציג סידני פינקלשטיין בספרו "מגמות האמנות", שנפתח בפרק "האמנות היא מגע ומשא": "לשונות המגע ומשא, קומוניקציה, שהן גורם כה יסודי באמנות, לא נתהוו בכדי לספק חומר לאמנים (…) לא האמן לבדו חולל את הנס של האמנות. הלשון כפי שנוצרת על ידי החברה, חוללתו למענו. זו היא נקודת המוצא ההכרחית לאמן (…) בכדי להבין אמנות עלינו להבין לא את יצירות האמנות כאינדיבידואליות, אלא כי גם את חיי התרבות שבקרבם הן מתהוות". 

וכפי שניסחה גליה בר אור בפשטות: "אמנות היא לא יהלום" – "ללא יחסי גומלין אינטנסיביים לא ייבנה ״שיח״, שהוא תנאי להיקוותם של מעגלים הולכים ומתרחבים, שמאפשרים תנועה דינמית לאמנות (…) מוזיאון, כמוסד שמקיים שיח משוכלל עם סביבתו, חיוני היום אולי יותר מאי פעם. מוסד הוא נשא של זמן עבר, הוא שייך לקהילת האמנים וצומח מקהילה מסוימת".

המשבר החברתי והכלכלי, שנפתח במלחמה הזאת ואותו נצטרך לנהל מעתה והלאה, יציף את הצורך בחידוד הנחיצות והחיוניות הברורה של האמנות ומוסדותיה במערכות החיים

נצטרך, עוד יותר מכפי שעשינו עד כה, לטעון לסדרי עדיפויות ציבוריים, לתקציבים, לסיוע כספי ולגיבוי. הבנת הנחיצות של מוסדות התרבות תגיע מהבנת הפעולה שלנו כרחבה, הרבה מעבר לעמידה על סגולותיו של האובייקט האמנותי, ומעמידה על כוחה של המערכת התרבותית שהאמנות מאפשרת לחולל. מעבר למוחשות ולמורגשות של היצירה, עבודת האמנות היא עבודת חיים עשירה ומשתפת, הזקוקה לשיח החינוכי ולעבודת הקהילה ההכרחיים לקיומה ולרלוונטיות שלה.

בכל הסיפור הזה, של טרור נוראי, של הלם וחרדה ודה לגיטימציה עולמית, נלקחנו מעצמנו באכזריות. בקריעה. אך במידה זו גם קיבלנו את עצמנו יותר מאי פעם, הבנו מי אנחנו ומה יש בנו, הבנו שיש התמודדות "שלנו", שיש "אנחנו". יש הבנות בונות וההבנות החדשות יכולות לבנות אופטימיות ואופק חדש לפעולה חדשה ולהגדרה עצמית מחודשת. 

ועוד ציטוט אחד שנאמר לי בעל פה, ומהדהד בכוחו ובפשוטו ברגעים של עייפות. שאלתי אותה, את גליה בר אור פעם בטלפון "למה את ממשיכה לעשות את זה", היא ענתה לי כך: "צריך תמיד לעשות הכי טוב, מה שאפשר, בכל הכוח".

עוז זלוף הוא אמן ואוצר, חבר מייסד בתנועת תרבות ואוצר החממה לאמנות מקום במוזיאוני חיפה.
דימוי בראש הדף: יפה קורנט, קולקטיב האמנים בעפולה.