כותבים את המצב – מאמר הבית

הפרויקט "כותבים את המצב" נולד מתוך ההבנה שלבית לאמנות ישראלית שותפים רבים ורבות בשדה האמנות הישראלית, ונרצה לתת במה ובית למילים של כל אחד ואחת מיושבי הבית המשותף. להיות ביחד ברגע בו המחשבות מתארגנות, עוד לפני שיהפכו לאמנות שמרחק הזמן יעצב. לשמוע קולות מדיסיפלינות שונות, מצפון ועד דרום, מתוך הבנה שגם שדה האמנות מתלכד פנימה, כמו כל הקהילות בחיינו, וגם מוסדות האמנות נדרשים לחשיבה מחודשת על תפקידם החברתי
ניצן מינץ, הלב דוחף גגות אל השמש. באדיבות האמנית

"בשבת קרה דבר קוסמי מחריד. הזמן יצא מדעתו והלך לאיבוד", כך כתב במוסף "הארץ" האחרון העיתונאי והסופר יובל פלוטקין, שגם משתתף בפרויקט של בית לאמנות ישראלית: "כותבים את המצב": "השגרה התגלתה כנוכלת ונמלטה עם נכסיה של כל מי שהעז לשים בה את מבטחה. מיליוני אנשים מצאו את עצמם חסרי כיוון, היה נדמה שהשבוע הראשון, שהתחיל ביום הטבח, נמשך רק יום אחד. חלפו כמה שבועות. וקרה מה שקורה תמיד, אפילו אחרי הזוועות הכי גדולות: השגרה החלה להתדפק על הדלת …"

אכן אחרי 4 שבועות של מלחמה מתחילה כביכול שגרה, אך זוהי שגרה עגומה. היא שייכת לזמן המודרני המדויק והמדוד שבישראל הוא תחום על ידי מהדורות חדשות מאיימות וקשות. האם בית לאמנות ישראלית יכול להיכנס לפתח הצר הזה של השגרה? כיצד מלמדים אמנות בימים הנוראיים האלה, כיצד מחנכים להיסטוריה של התרבות כשימי העבר נתפסים כחלק מניצבי האשמה?

כיצד מעיזים לעורר שאלות של זהות, ומגדר מבלי לחטוא להפרדה, כשהלב מייחל לאיחוד? כיצד שואלים על פרקטיקות של תערוכות, על תחביר וחיבור בין יצירות כשבחוץ השבר כה עמוק. האמנם לימודי אמנות יצליחו להחזיר לנו את השליטה בשגרת ההווה, האם יצליחו לטעת בנו את האמונה בחיים שפויים, רציונליים המבוססים על עבר והווה למען עתיד טוב? האם ההתבוננות ביצירת אדם, הקשבה למחשבה ולהגות של יוצר תצליח לאחד את הגוף הדואב עם הלב השבור, את הזמן היומיומי עם הזמן הפנימי, שלא מפסיק לחשוב על החטופים על הילדים על החיילים על האדמה המדממת.

חשבנו שאחת הדרכים להתגבר על שאלות אלה היא לשתף אמנים, משוררים, עיתונאים, כותבים, מכל קצוות הארץ, ולשמוע את קולם, את המחשבות והתובנות של אנשי הארץ על מצב שהפך לקולקטיב. כותבים על המצב – ללא כל שמות תואר. ללא מילות לוואי. "המצב". לשמחתנו הקריאה נענתה – תיבת המייל של בית לאמנות ישראלית קיבלה למעלה ממאה תגובות שאת רובן אנו מעלות בפרויקט "כותבים את המצב" שילך ויתעדכן כל הזמן. כל זמן שימי המלחמה נמשכים ואנשים מבקשים להביע את עצמם כאן, בבית שיצרנו, בית לאמנות ישראלית.

תודה לעורכת הפרויקט צאלה קוטלר הדרי על היוזמה, המאמץ והרוח הטובה שכה נחוצה בימים אלה. ותודה לכם הכותבים. אתם שותפים ליסודות ולענפים וגם לפרחים של הבית. לפעמים אני מרגישה שכל עוד יש בית לאמנות ישראלית יש תקווה שתמשיך להיות כאן תרבות, אהבת אמנות, חדוות יצירה, שימשיך להיות כאן בית לכל אותם שוחרי אמנות ותרבות.

עידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית

בימים ובשבועות הראשונים למלחמה המושג "בית" עבר הזרה מאיימת. המרחב המוגן התברר כמלכודת מוות עבור תושבי הנגב המערבי והרשת הוצפה ברעיונות כיצד להקשות על כניסת כוחות הרשע למרחב הביתי: מקלות מטאטא, קרשי עץ, אלתור של ערימות ספרים, מקרר, הכל הולך. הממ"ד הפך למשאלה עבור מי שאין להם מרחב מוגן והמקלטים בבניינים נשפכו אל הרחוב, התרוקנו באחת מחפצים ישנים, כדי לפנות מקום ליושבי הבית שמחפשים הגנה.

החלונות היפים שבגללים התאהבתי בבית, אלה שצופים אל הוואדי בחיפה, נראו לי פתאום כמכשול, מדגישים את השבירות והסכנה. קוביית בטון מזוין 30 ס"מ עובי – זה כל מה שאנחנו צריכים בעצם, לא? אלא שהימים עברו והתחושות התקהו אבל שאלת הבית, מהו אותו מרחב מוגן, נותרה בעינה. עשרות אלפי פליטים חיים על תיקים בימים אלו, מתארחים, מחפשים מוצא, בארץ ובחו"ל, התרחקו מהבית שהיה להם והפך לשטח צבאי ומה הם לקחו איתם כשנפלטו. מדינה שלמה שואלת את עצמה איזה בית תמצא כאן אחרי המלחמה, וחיילים נלחמים ממש בימים אלה על הבית המשותף, ומתים בשבילו בצער קורע לב.

ובתוך כל אלה גם הבית שלנו כאן. "בית לאמנות ישראלית", שהחל את דרכו לפני כעשור, בהצהרה ברורה להיות "בית" לשדה האמנות הישראלית. כזה שמניח בגאווה על הכוננית בסלון תמונות של עבודות אמנות פורצות דרך, שממסגר את אבות ואימהות האמנות הישראלית ותולה על הקירות, שמושיב מאות ואלפי תלמידים, שבוע אחר שבוע, סביב שולחן הסלון באקדמיה כדי ללמוד, לדבר, להקשיב, להתפתח ביחד. גם הבית הזה נדרש לפתע להגדרה מהודקת בזמן מלחמה.

הפרויקט "כותבים את המצב" נולד מהבחינה המחודשת הזאת, ומתוך ההבנה שלבית לאמנות ישראלית שותפים רבים ורבות בשדה האמנות הישראלית. אמנם לא נוכל לספק לכם קובייה של 30 ס"מ בטון מזוין אבל נרצה לתת במה ובית למילים של כל אחד ואחת מיושביו. להיות ביחד ברגע בו המחשבות מתארגנות, עוד לפני שיהפכו לאמנות שמרחק הזמן יעצב. לשמוע קולות מדיסיפלינות שונות, מצפון ועד דרום, מתוך הבנה שגם שדה האמנות מתלכד פנימה, כמו כל הקהילות בחיינו, וגם מוסדות האמנות נדרשים לחשיבה מחודשת על תפקידם החברתי.

הפרויקט ילך ויתעדכן ואתם עדיין מוזמנים ומוזמנות לשלוח רשמים, לשתף ולהשתתף ותודה רבה לכל מי שענה לקריאה. עד שיבואו ימים של שקט – הדלת של הפרויקט פתוחה.

צאלה קוטלר הדרי, עורכת פרויקט "כותבים את המצב", בית לאמנות ישראלית

Facebook