ירח אדום

הימים הם ימי מלחמה עכשיו.
יש הפגזות בתל אביב, והעיר מתקפלת לתוך עצמה כחילזון מפוחד: הרחובות ריקים מאדם, ברכבת יש רק שוטרים, והאוויר כבד מברזל , וקשה לנשום. אנשים רצים, כחתולים מבוהלים,  ממהרים להתחבא ולהעלם מתווך ההפגזות. הפיצוצים נשמעים מרחוק, באזורים שונים של העיר,  וכשאין אזעקות בחוץ, יש בטלוויזיה, וכשאין בטלוויזיה, יש בתוכננו זעקה אחת גדולה ובלתי פוסקת: הצילו. אך מי יציל ומי יבוא, אין איש ואין מענה לזעקותינו, ואין מהם מקלט. אין.

בימי המלחמה יש לחבוש את הפצעים, את אלה שבחוץ,  ואת אלה שבפנים. הפצעים הישנים מדממים פתאום, בזמן הלא מתאים הזה, כמעמסה על המאמץ של הישרדות במלחמה, הם בוגדים בגוף ונפתחים, כואבים. אין מנוס מלכתוב: כל הפצעים הישנים של כל השנים, מהתחלה ועד היום, בואו. עכשיו. הרשות נתונה לכם.

אין לי הרבה זיכרונות מאבי.
חלקם מופשטים, כמו חלום, וקשה לי לדעת אם התרחשו או הומצאו. אני זוכרת אותו יושב לצדי על קצה המיטה, לפני השינה, החדר חשוך, הוא יושב בקודקוד של משולש אור שמזדחל דרך החריץ של הדלת ואומר: "לילה טוב, שמש שלי, אני מבקש מכל לבי את סליחתך". ככה כל לילה. שמש שלי, סליחתך. עוד אני זוכרת הליכה אתו בליל ירח, ששנינו צועדים ברחובות ואושר ממלא את ראותי ממראות הלילה: ענפי עץ ערומים מתפתלים כאצבעות ארוכות וגמישות, הולכות ונסגרות בעיגול מרושת סביב פנס הרחוב. 

ריבועי חלונות מוארים בצבעי בורדו, חום, זהב, וכחול רוטט בגלל הטלוויזיה הדולקת. אנחנו פונים על רחובות חשוכים יותר, וידו של אבי החזיקה בחוזקה את כף ידי ורגלינו שקועות במרבד עלים מרשרשים, מנחשים – לוחשים את הכיוון אחד לשני, הוא מוביל אותי בביטחון דרך החשכה ומסביר לי, מלמד אותי, שהעיניים צריכות רק להתרגל לחושך ואז רואים הכול. 

ובאמת, ראינו ירח טס בין האנטנות וארובות הבתים, מנסה להשיגנו, וראינו הבזקי אור מהחצרות שעברנו על פניהם במהירות, קרעי חיים בממלכת החושך הקרה, וראינו קוים חלביים של אור ירח משרטטים פיתוחים ופסים של שער ברזל, וראיתי שאין לנו רגליים, לי ולאבי,  רק הרגשתי את חום ידו הגדולה ואנחנו טסים על פני הרחובות, עיני פעורים לרווחה, לוגמות בצימאון  את החושך.

אולי מאחורי העצים מתחבאים מכשפים, או  חיות נדירות שיודעות לדבר רק בשעות הלילה, ומשתתקות ביום? ואולי, רק אם נעצור רגע ונתכופף , נמצא טבעות עם אבן חן כחולה ורבת עוצמה בין העלים? הירח מציץ ונעלם מאחורי הגגות, משרטט עבורינו קווים מהירים שנמוגים תוך כדי התנועה, והכול הולך ומשתנה, הרחובות הולכים ונסגרים, ואנחנו חולפים על פני אולם נשף חשוך וענק, ובפינות האולם מתחבאות נסיכות בשמלות משי כבדות, נסיכים עם חרבות וטייץ, ופיות טובות ורעות, וגם עריסת תינוקת קטנה, כולם מתחבאים ומוכנים, ומחכים בדריכות לסימן,  להנפת שרביט קלה כדי שנברשות הזהב הכבדות יתמלאו נרות ויאירו את קירות האולם. מוזיקה תתנגן והכול ינוע במעגלים ויתחיל הנשף. 

אך אבי מושך לי את היד ואנחנו לא מספיקים לראות את כל זה ופונים ימינה לרחוב אחר.

בסוף הגענו לדלת חצי פתוחה של בית קטן ומתוכו נשפך אור זהוב על המדרכה. כלב רוח חום ענק קפץ עלי מתוך הדלת וליקק לי את כל הפנים, קופץ סביבנו עד שצחוקם של אנשים שלא הכרתי עצר אותו, ואווירה של ניצחון מוחץ של הטוב על פני הרע, ברגע ההוא, מילאה אותי בתחושת ניצחון. מעולם לא פגשתי יותר את כלב הרוח החום ההוא, וגם לא את האנשים שישבו שם בבקתה וצחקו לקראתנו. במהרה אבי נעלם כליל מחיי שנותרו חסרי קסם לחלוטין עם הסתלקותו.

מילים יכולות לרפא.
גם אם אלה מילים קשות.
מילים שאומרות בדיוק את הדברים כפי שהם,
בוחנות בקפדנות את התרחישים הגרועים ביותר,
יש בהם את הכוח לרפא את הרפיון והבלבול.
עצם זה שיש מילים כדי לתאר את המצב, מוכיח שזה קרה גם בעבר, לאלפי אנשים הקודמים, ולבסוף הם היו חייבים להמציא את המילים המתאימות כדי לשרוד.
אנחנו נעים במעגלים, כחיה פצועה שממשיכה להסתובב ולנשוך את זנבה, להיתקל בקירות, ולחטוף מהבורות. 
אין שום תיקווה. 
יש רק החלמה. 
עוד לא הכול הרוס. יש משמעות לתנועה, לפעולה, להמשך. 
האם נוכל להחלים מההלם? לצאת לפעולה באמת? האם נוכל ללמוד לדבר, להפסיק להכות על חטא, ולפגוש סוף-סוף את מה שאנחנו כל כך מפחדים ממנו? ממה אנחנו מפחדים?
אני לא יודעת. 
אך נדמה לי, שאם לא נמצא את המילים, לא נוכל לחיות עוד.

סנדלים אדומות.
אחרי שהתגרשו הורי היה אסור לי לראות את אבי.

לבסוף האיסור בוטל, והולכתי לפגוש אותו בכיכר לנין. מאחורי נשרך כלב צעצוע קטן ופרוותיי בצבע חום לבן, קשור על חבל. אנו עולים במעלה הרחוב וחוצים את כיכר לנין, ומחכים מתחת לפסל מברונזה, לנין צועד קדימה. גוש פרווה בצבע חום-לבן מונח על מגף צבאית עצומה מברונזה, וברושים כחולים ניצבים סביבנו כשומרים אילמים. 

אני מחכה ומסיעה את כלב הצעצוע על המגף המתכתי, ומקפיצה אותו במדרגות. הכיכר ריקה מאדם. מעבר לכיכר יש חנות נעליים לילדים, שם אימא קנתה לי את הסנדלים האדומות שלי. עכשיו אני חושבת שזה טיפשי, הסנדלים האדומות על הברונזה ירוקה- שחורה. היא תמיד קונה לי נעליים אדומות, וגם מגפיים אדומים, ומיד אני מצטערת על המחשבה הזאת, כי הרי יש ילדים שבכלל אין להם מגפיים, כמו החברה שלי מבית ספר שהגיעה באמצע החורף עם סנדלים ובדרך חזרה מבית הספר אני והיא התחלפנו, נתתי לה מגף אדומה, והיא נתנה לי סנדל חום ורטוב, וישבנו יחד על מעקה הבטון ודיברנו. היו לה הרבה אחים, אני לא זוכרת כמה. אחר כך החלפנו, והיא נתנה לי את הסנדל השני ואני נתתי לה את המגף השנייה, וככה ישבנו ונדנדנו רגליים, אחת בסנדל והשנייה במגף אדום שאימא שלי קנתה לי. היא חושבת שאדום זה יפה לילדות.

קצת קר לי וכבר והערב מתחיל לרדת על הכיכר, והברושים התמירים נעשים כבר כמעט שחורים. אבי מגיע מהכיכר בצעדים מדודים, ותיק עור עם כתב היד בידו כמו תמיד, ואנחנו הולכים. אני, אבי וכלב צעצוע על חבל, סביבנו הכיכר הגדולה, חולפים על פני החנות נעליים, ועל פני פסי החשמלית, ויורדים למטה אל הרחוב שמכוסה בעלי שלכת צהובים- חומים, מרשרשים תחת רגלינו. 

כלב הצעצוע שלי נעלם מתחת לערמות העלים. אבי לא מביט בי, צועד קדימה, צדודית פניו הלבנות מגולפת על פני רקע קירות האדומים של בתי הלבנים, ואני חושבת שהוא ממש דומה ללנין, רק חסר לו שפם. ובדרך חזרה אני יורדת את הרחוב שלי יחד עם כלב צעצוע חום-לבן שנגרר אחרי, עייף ושקט, נופל על צדדים וגם קצת מטופש, ואנחנו הולכים ככה שנינו, בשקט, חזרה הביתה מהפגישה עם לנין. 

ראיון עם היסטוריון.
היום בבוקר שמעתי ראיון עם היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב. היה לו קול יפה ועמוק, עם איזו הגיה משונה, מבטא נעים מאוד לאוזן. כל כך הייתי זקוקה לשמוע את קולו העמוק, הבטוח, של ההיסטוריון שיודע מה קורה פה. כמו שאדם מורעב זקוק לשניצל,  טרפתי את מילותיו המלומדות, שסחררו את ראשי.
אבל אז, בעוד מתנגן לי בראש קולו היפה והעמוק, השפעותיהם של  המילים הלכה והתפוגגה.
ובערב, כששטפתי את ריצפת הבית, פתאום נפל לי האסימון.
ושוב נהייתי מדוכדכת, 
סיימתי לשטוף,
והסתכלתי על הרצפה המבריקה מניקיון, וראיתי את התהום העמוקה שנפערת לפני שם.