היום הזה נבנה מתוך שבר. שבר טקטוני, פצע כרוני שחיינו במקום הזה כרוכים בו. הבקע שחוצץ בינינו, ושדרכו גם נכנס האור, הפריון. שאלה של מקום היא בראש ובראשונה שאלה של הימצאות. האיפה מעיד על האופן. איפה אנחנו נמצאים? ביחד.
אנחנו חיים בתוך מטאפורות. הן ממשיות יותר ממה שאנחנו מסכימים להבין. בין השאר כי הקיום שלנו הוא לא רק פיזי, הוא גם פואטי, הוא בראש ובראשונה מדומיין. דמיון הוא דבר מאוד מאוד מוחשי, המתחולל בתודעתנו ובהכרתנו. כשאני אומרת קיום פואטי, כוונתי למובן של פואזיס, שעל פי הפילוסופיה האריסטוטלית זהו תהליך ההיווצרות של דבר שלא היה קיים קודם לכן, וממנו צמח המושג פואטיקה. במובן הזה הפואטיקה היא יישומית. לכן אנחנו מסוגלים להבין משהו רק באמצעות דימויים ופעולות. דימויים הם דבר ויזואלי, על אף וירטואליותם הם דבר מוחשי. דרכם אנחנו מעכלים למשל את נוראות הרגע הנוכחי.
הדימויים מצליפים בנו, מצלקים לנו את העין, נחתמים לנו בתודעה. שוברים לנו את הלב. אנחנו ברגע בו הותר הרסן סביבם, האמת של הפעולה האנושית דורשת כעת להראות את עצמה ולהיראות ואנחנו נענים לה. אבל דימוי, המושג ״דימוי״ הוא גם הדבר הכי קרוב לדבר עצמו שאינו הדבר עצמו. לא בכדי האימרה שעומדת בסיס הרפואה ההומאופתית היא ״דומה בדומה ירפא״. היא נעשית באמצעות הזיהוי של הזהות, וההזדהות. האמפתיה. כ׳ הדימוי, הכמו של הדימוי, רק באמצעותו נוכל להבין דבר. רק באמצעותה נוכל לרפא את עצמנו ואת האחרים. העצמי לא יכול להבין דבר שלא דרך מגע עם האחר.
העצמי זקוק לדומה, למראָה, לשיקוף כדי לדעת את עצמו. פנים וחוץ חד הם. כדאי שנבין שכל מה שקורה לנו עכשיו הוא לא חוץ, הוא פְנים. לעיתים אנחנו זקוקים לאירוע המגיע מן החוץ כדי להצליח לראות את הפְנים. את מה שנדחק מתחת לפני השטח וכעת מוצף אל פניו. ואם יש שביב של תקווה במאורעות הנוראיים האלה שמתחוללים עכשיו הוא שסוף סוף נצליח לראות. ״ראה ודע״ כתב האמן פסח סלבוסקי ונגע בליבה הפשוטה שאם רואים, רואים באמת, אז הופכים לגוף ידע פעיל.
אני אומרת את כל זה כדי להתחיל עם מטאפורה לפצע הקיומי של מקומנו, השבר הטקטוני שעליו אנחנו יושבים, ושהוא להבנתי זה שהופך את החיים שלנו כאן לכל כך פוריים וכואבים בו בזמן. כאן מקומנו – השבר, הבקע, הפצע הסורי אפריקאי
אנחנו נמצאים, חיים, במקום של חיכוך גיאולוגי. על גדותיו של הבקע, השבר, הסורי אפריקאי. בעוד הלוח הטקטוני שאנחנו נמצאים עליו נוסע בכל עת דרומה הלוח הטקטוני המקביל לנו, שהיה פעם אדמה מאדמתנו, בשר מבשרנו נע צפונה.
הבקע הוא גם העמק, המקום הפורה ביותר, המים המתוקים נעים בו עד התנקזם לים המלח שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. אם אנחנו נמצאים במקום הנמוך ביותר בעולם, על גדותיו של בקע יבשתי, משמעות הדבר היא שאנו הקרובים מכל לגלעין כדור הארץ. לליבה הרותחת של הכדור, החד פעמי, המוחזק בחלל באמצעות יחסיו עם השמש ועם הירח, שפועמת אלינו מתוך השבר.
האמת היא שלא היינו אמורים לשרוד כאן. לא רק כאן בישראל, אלא בכלל, בכדור הארץ. אנחנו קרובים מדי לשמש. רוח השמש הייתה אמורה לכלות כל אפשרות לחיים כאן. אבל אותו גרעין לוהט וייחודי שמגיע לטמפרטורה של מעל 3000 מעלות מתיך את הברזל שסביבו המהווה את שכבת הגלעין המשנית. והיחסים בין שכבת הגלעין המוצקה לשכבת הגלעין הנוזלית יוצרת שדה מגנטי – המגנטוספרה, שדה מגנטי עכבישי שטווה סביב כדור הארץ רקמת הגנה בלתי נראית. ואל הבלתי נראה הזה עוד נחזור.
כלומר הליבה הייחודית של כדור הארץ היא זאת שמאפשרת כאן חיים, והמקום שהכי קרוב לגלעין הזה על פני הגלובוס הוא המקום בו אנו נמצאים. לדעת את מקומנו, הוא גם לדעת במובן העמוק את מקומנו. להבין במה אנו לוקחים חלק, מה משפיע עלינו ואינו נתון לשליטתנו, ולהבין את החלק שאנו לוקחים בתוך המהלך הכולל. החיכוך הזה במעלות גבוהות שאנחנו לוקחים בו חלק, במובן האנושי אנחנו קוראים לו סכסוך. קונפליקט. ומפנטזים שיום אחד הוא יפסק. אולי אם נבין שהוא חלק בלתי נפרד ממקומנו יקרה לו משהו אחר. נתקיים בתוכו אחרת. מה שנקרא בעולמות הטיפול היום ״תקשורת מקרבת״.
כשנאוה פרנקל, מנהלת בית הספר לתיאטרון חזותי, ביקשה להניע את הכנס הנוכחי סביב השאלה של ״מקומנו״, היה ברור שהיא לא מבקשת לעסוק במקום כמושג בעולם, וגם לא כמהות בלתי תלויה. המילה ״מקומנו״ מקפלת בתוכה את תנועת יצירת המקום שאנחנו מחוללים בכל עת ושמחולל אותנו. בדומה לתנועה הטקטונית שכבר מיליארדי שנים מתמידה בתזוזתה הקרקעית, להתמקם זאת פעולה. אם לא נקיים אותה לא יהיה לנו מקום. עלינו לדעת ולקבל את העובדה שמקום הוא אינו דבר סטטי אלא דינמי. הוא דבר משתנה ומתהווה. בכל אחת מהרמות בהן הוא מתקיים. גם בהקשר האנושי מקום הוא משהו שמחוללים, כמו ש״עושים בית״ ובמקרה הזה דבר מה שמחוללים ביחד. ועל קרקע מחוככת תמידית היחד המוצפן במקומנו הוא אולי האתגר הראשון במעלה.
***
כבר הרבה מאוד זמן שאני עסוקה בשאלה מה מחבר אותנו כחלקיקים פרטיקולרים. המוני אנשים נפרדים, מופרדים, כביכול עצמאיים כביכול אינדיבידואלים (כלומר בלתי ניתנים לחלוקה), מה מחזיק אותנו יחד? שאלה שרלוונטית במיוחד בשדה האמנות, בעיקר כי יוצרים עסוקים מאוד בביסוס המהות הפרטיקולרית שלהם.
באופן קצת מוזר זאת שאלה שהתחילה לקנן וגם לקונן בי כאוצרת. כשנכנסתי לחללי תצוגה בהם היו תלויות או מוצבות עבודות אמנות והרגשתי את הנפרדות שלהם זו מזו והיא כאבה לי בגוף; כי הרגשתי שהמופרדות הזאת שומטת את הקרקע תחת היכולת שלנו לקיים משמעות. עבודה מוצבת לצד עבודה ותחושה מסוימת של מוות פושה בחלל. מוות, כלומר היעדרה של תנועה עמד באוויר. כאוצרת, את רוב התערוכות שעבדתי עליהן הקדשתי ללנסות לקיים מערכת יחסים בין אמנים שמשפיעה על מערכת היחסים בין עבודות האמנות. ולבסוף, כשכביכול הצלחתי, הבנתי שזה רק חלק מצומצם מהעניין. שתהליך העבודה הזה יוצר משהו הרבה יותר גדול מיחסים בין עבודות, הוא מטעין את החלל, כך שמי שנכנס לתוך המוזיאון נכנס למרחב טעון במשמעות שהתהליך עצמו יצר. זה לא בנראה, זה בבלתי נראה, זה מוחשי במרחב הבלתי מוחשי. מרחב שאפשר לקרוא לו imaginal, מושג אותו טבע אנרי קורבאן, תיאולוג ומתרגם של כתבים איסלאמיים סופיים עתיקים לצרפתית כדי לתאר את הספרה בה מתחוללת החוויה המיסטית.
מזה חודשים אני מסתובבת עם דימוי של זרעי צ׳יה. שנהיו לי יחסים אינטימיים איתם מאז שאני אוכלת אותם מדי בוקר. דימוי זרעי הצ׳יה ככזה שממחיש מהם יחסים, מהי התנועה האנושית שאנחנו הולכים עכשיו לקראתה. זרעי הצ׳יה מהווים בסיס חיוני, מה שנקרא סופר פוד כבר מאז תרבות המאיה והאצטקים. הם נחשבים לאחד הדברים המזינים והבריאים בעולם, בעלי ערכים תזונתיים כמעט פלאיים. אלא שיש תנאי יסוד לאכילה שלהם – השרייה.
הזרע הבדיד הוא בלתי ניתן לעיכול. בגלל שהזרע סופח פי 12 ממשקלו, אם אוכלים אותו בלא השרייה הוא סופח את נוזלי הגוף באופן קיצוני עד לכדי התייבשות וסתימת מעי. המישרה, ואני מזכירה לכם שאנחנו משוטטים בתחומי המטאפורות הישומיות, הופך את הזרעים הבדידים למסה ג׳לטינית המחזיקה את עצמה מתוקף הזמן שהם מבלים יחד באותו הנוזל. הוא מה שקושר את הזרעים זה לזה, והוא מה שהופך רעל לתרופה. אני חושבת על המשרה השקוף והבלתי נראה הזה כמפתח להבין למה כדאי לשים את ליבנו בתקופה הנוכחית.
אם כדור הארץ מוחזק מתוקף היחסים שלו עם השמש והירח, כלומר מתוקף מערכת היחסים. ואותם הכללים שחלים עליו חלים גם עלינו – מה שנקרא so above as below, אזי מהו הגוף שמחזיק את הגוף – את גופנו? מהם הגופים שסביבם אנו סובבים ושסובבים סביבנו? אפשר לחשוב על גוף במובן של organ-ization כלומר ארגון, מערכת יחסים בין איברים (organs), שמחזיקה את החלק הבדיד, ושאופן הצטרפותו של החלק אל החלקים האחרים הוא שיוצר את השלם. למשל, במקום לומר – זה הגוף שלי ובתוכו יש לב וקיבה וטחול וגפיים; להבין שהאיברים השונים הם אלה שיוצרים את התחושה של הגוף השלם ולא להיפך. באופן דומה אפשר לחשוב על המשרה, על הציר או האוויר שכולנו שרויים בו יחד. לשאול במה הוא כבר טעון, ובמה עוד נבקש להטעין את המרחב הבלתי נראה ועם זאת רב ההשפעה הזה.
אפשר לשאול משהו על גבולות היחד – לפני כמה חודשים היה נדמה שהיחד הוא מתנגדי הרפורמה המשפטית אל מול היחד של התומכים בה. התקיימנו במרחב מסוכסך ודיכוטומי על סף פירוק ומלחמת אזרחים, ומצד שני יצרנו מרחב, תרגלנו בסביבה היותר קרובה לנו את הקיום הזה בתוך משרה. בתוך קבוצת השייכות שלנו. שאיתה הזדהנו. המציאות של ה-7 באוקטובר יצרה באחת יחד אחר – אזרחי מדינת ישראל שרוצים להמשיך ולחיות בה אל מול ארגון טרור שמבקש למגר את החיים היהודיים כאן. טראומה מקריסה את השכבות אחת לתוך השניה, ועל כן מעבר לסף הכאב שהיא מחוללת, היא גם מהווה פתח למפגש. רק כך דברים שהיו עד כה הגבול שלנו, לפתע זזו. גבול הוא תמיד רק הדבר שאנחנו מצביעים עליו כסף של עצמנו. האם יכול להיווצר יחד רחב יותר שכולל את הפלסטינים בעזה ובגדה ותושבי ישראל? האם הבנת התלות ההדדית תאפשר צורות חדשות של היקשרות?
כשהרכבנו את היום הזה , חשבתי כל הזמן על התנועה בין המציאות החלקיקית שלנו המחולקת והמופרדת, לדבר השלם שאנחנו אבני הבניין שלו. על ההתפקחות מהתעתוע של המופרדות וההסתמכות על מבנה חברתי היררכי ופרמידיאלי אל עבר צורות ריזומטיות, רשתיות וסולידריות. המודרניזם שנולד לפני מעט יותר ממאה שנה, ביסס מציאות של חלוקות והבחנות: רופא לאף, לגרון, לעצמות, לאיברים הפנימיים; מחלקה לצילום, לאמנות, לקרמיקה; החוג להיסטוריה, לחברה, לכלכלה ועוד ועוד. במציאות הפוליטית שלנו הדבר השתקף בריבוי מפלגות קטנות שמרוב חלוקות לסקטורים לא ניתן היה להקים ממשלה והחיים האזרחיים כאן החלו מתפרקים מרוב אינטרסים צרים.
אנחנו נמצאים כבר זמן מה בצורך להתעורר לטבע הקולקטיבי והמבוסס יחסים שלנו, אחרי למעלה מ-100 שנה שהכל מובחן ומובדל הגענו לכזאת התפוררות שאולי תביא את התנועה הזאת לקצה שלה. ככל שהמין האנושי מתפתח תודעתית ורוחנית הולכת ומתגברת ההבנה שהמערכת, ואם נדייק, שמערכת היחסים (האקולוגית, האנושית) היא זו שמחזיקה את היחיד, באם ירצה להכיר בכך ובין אם לאו. שהבלתי נראה לא פחות חשוב מהנראה, ולפעמים אף יותר ממנו, ושדווקא בימים אלו אליו עלינו לכוון ולפתוח את ליבנו.
הילה כהן שניידרמן היא האוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים (מובי) וחוקרת אמנות ישראלית
אמניות ישראליות מהגרות מאתיופיה: לקראת הקורס "אפריקה מעוררת"
הקונצרט במחצבה, הקדרית והנפח | שיח גלריה מקוון: משכן לאמנות עין חרוד I מוזיאון ישראל, ירושלים
"במסכות האלה כתובה כל החוכמה של הכפר"
חדש: שוברי מתנה בבית לאמנות ישראלית – למימוש בכל תכני הבית
איך משפיעה המלחמה על שוק האמנות המקומי?
by GemPlan