הצילום כותב את ההיסטוריה, לא האקדח

האצבע שלוחצת על הרובה היא אותה אצבע שלוחצת על המצלמה. 

החיבור בין מכונת ירייה למצלמה הוא לא חדש, אפילו המציאו רובים שהם בעצם מצלמות ומצלמות שהם בעצם רובים. פעולת הירייה (shoot) היא אותה פעולה. פעולות הירייה של הנשק החם משתלבת בפעולת הירייה של המצלמה ויורה בתודעה של כולנו. 

פעולת הירייה של המצלמה פוצעת ולא הורגת את האדם החי, אבל היא פוצעת את הנפש. צילומי זוועות הפכו מזמן מפציעת נפש רומנטיות מחוללי נרטיב לעוד משהו שהוא רחוק מהמציאות הווירטואלית שלנו, קשה יותר לחדור אלינו לנפש. 

ב-7 באוקטובר נשברו החומות אל הנפש על ידי זניחת אסתטיקה של רומנטיקה מלחמתית לצילומי גרילה שנתנו משמעות אחרת לסוגה הדוקומנטרית. אחת מהמטרות של הטרור הנתעב היה לתעד את הכול ועד הסוף, ללא נרטיב וללא אסתטיקה מכוונת, על מנת לחדור את כיפת הברזל הרגשית שלנו – הוא הצליח. 

אם נסתכל בצד השני ניתן להבחין, כי כללי האסתטיקה נשמרים ומוקפדים על מנת לחדור אל העולם הערבי וכמובן המערבי. זה עובד. אנחנו נתפשים אחרת, כן במסווה של אנטישמיות, אבל הזוועות שונות, בצד השני מסדרים ומקפידים לתווך אותם יותר. החטא היהודי באסתטיקה עוד רחוק ימים, ואין ברצוננו לשחק את כללי המשחק בזוועות שכאלה, לכן אנחנו פחות נחשבים – מה שיותר יפה נתפש יותר אמיתי, מציאותי.

ההיסטוריה הכתובה נכתבה לרוב על ידי המנצחים, אלא שהיום ההיסטוריה נכתבת על ידי הצילום, לא תמיד בקשר למהימנותו או לקונטקסט הנכון. אבל חשוב שלא נשכח שצילום לא תמיד נאמן לאמת ולכן יש לנו עבודה רבה בתיווך של הצילום, כי הוא לא מתחייב לשום צד.

הצילום כותב את ההיסטוריה, לא האקדח.