כל הממ"ד סוכר. אני אוכל קוביות סוכר

"כן, אני מסכים. וגם אמא מאשרת לי".
קרן שולחת לי הקלטה של אוהד ותמונה שלו עם הספר. ואני מחליטה להמתין, להעלות את התמונה שלו מחייך, עושה פרצוף ומחזיק את ספרי, בהמשך.

אבל ההמשך לא בא.

למחרת דממה. אין קשר. אולי שכחו להטעין את הטלפון בלילה, נגמרה הסוללה. אולי לא הספיקו לקחת את הטלפון איתם לממ"ד. אולי אסור להם לענות, צריכים להיות בשקט, להתחבא. ומתחילות שמועות. ראו אותם בממ"ד אחר. או במימד אחר. חטופים? מתים? נעדרים? קרן, אוהד, אתם שומעים? קולטים? אוהדי, סבתא וסבא איתכם? צמודים?

כל הממ"ד סוכר. אני אוכל קוביות סוכר. על סוס סוכר. דוהר אל העולם. אני שומע מילים בערבית, הן מפחידות. לי תמיד יוצאות מילים טובות, כמו אמא, רק טובות. בפה של אמא ושלי יש סוכר בקוביות, בכמויות. אני אדהר על סוסי רחוק, עד למצריים. סבא כבר עייף, עני עכשיו המפקד. אני בן תשע עוד שבוע ואמא – אמא, וסבתא – סבתא, הן איתי, אין להן מילים בפה, זה אמיתי. 

"כל הממ"ד סוכר. אני אוכל קוביות סוכר. על סוס סוכר. דוהר אל העולם. אני שומע מילים בערבית, הן מפחידות. לי תמיד יוצאות מילים טובות, כמו אמא, רק טובות"

כל הדרך, כמו פֶּה עם קוביות סוכר שנמסות ברוק. אבל סוסי דוהר רחוק, כבר לא רואה ירוק, פנינו אל החול, אדמת הלס, עוד הלאה יש תַּ'יָם, אני יודע, אני חכם. ואחרי הים באים שמים אבל לשם עוד לא נגיע בינתיים.*

"אמא מאשרת לי, אני מסכים".
אוהדי, להעלות את התמונה שלך לפייסבוק זה מתאים עכשיו? עושה פרצוף: אני גדול, זה ספר לקטנים.
מה בא קודם – המחשבות או המלים? הסוכר או הספרים או המתים? 

ואיך אפשר ואיך אפשר ואיך אפשר לעזור לקרן ואוהד החטופים?

*דוכסוכר/דן פגיס