ורדי כהנא: "הביטוי המרכזי של הדיון במגדר הוא בוויזואליה, הוא בנראות" 

אגרוף בבטן

דור הצלמים של קום המדינה נחשב לדור הצלמים הראשון. הם הגדירו בצילום את האתוס הציוני של הישראלי החדש. הצבר המחוספס והגיבור. למניין הזה שייכים מיכה בר עם, דיוויד רובינגר ועוד. עם הדור השני של הצלמים נמנים, למשל, מיכה קירשנר ועודד ידעיה. אלה חוו את שבר הגבורה הגדול של מלחמת יום כיפור, והדבר ניכר בעבודותיהם. בדור הצלמים הבא נמצאים עדי נס, רונה יפמן, דוד עדיקא ואחרים, והם מאתגרים את הדימוי המייצג של אותו אתוס גברי.

כשעדי נס פרסם בשלהי שנות ה-90 את סדרת החיילים שלו, היה זה אגרוף בבטן של האתוס הצה״לי. בצילומיו המבוימים הציג נס דימויים שחלקם מתכתבים עם צילומי ניצחון איקוניים, וחלקם מדמים תעסוקה צבאית שוטפת. האווירה ההומו-ארוטית שנשקפה מצילומי הסדרה, החליפה את האידאל המצ׳ואיסטי שלאורו גדלנו והתחנכנו כולנו. עדי נס הצליח לנער את האבק הקדוש שדבק ב״חיילינו המצויינים״ מכיוון לא צפוי. 

דוגמא לכך הוא הטיפול של נס בצילום הידוע ממלחמת ששת הימים. נראה בו קצין ישראלי צעיר ונמרץ (יוסי בן חנן) מניף רובה תוך כדי צליחה במימי תעלת סואץ. הצילום הפך אייקוני והתנוסס על שער במגזין LIFE. שלושה עשורים אחרי, מציג לנו עדי נס,  חבורת חיילים "צולחים את התעלה" אחד מהם מניף רובה במחווה ברורה לאותו צילום, אבל האווירה הכללית היא של מסיבת בריכה. כמו חבורת הומואים צעירים במדים שצולמו חוגגים במסיבת מים.  בסדרת החיילים נס גרם לנו, לראות את הדימויים ההרואיים שגדלנו עליהם, במבט חדש, הוא לא עוסק בסוגיות של הכיבוש או בענייני מוסר, אבל הוא מציג נקודת מבט חדשה, על הקבוצה בלב של הישראליות, בצבא.

"כשעדי נס פרסם בשלהי שנות ה-90 את סדרת החיילים שלו, היה זה אגרוף בבטן של האתוס הצה״לי. האווירה ההומו-ארוטית שנשקפה מצילומי הסדרה, החליפה את האידאל המצ׳ואיסטי שלאורו גדלנו והתחנכנו כולנו"

בקורס "אמנות ורודה" שיתקיים בבית לאמנות ישראלית, נבדוק את התהליך שהוביל אל העיסוק במגדר. דור פותח דלת בארון, ועולה על בריקדות והדור הבא פותח דלת נוספת לדיון מאתגר יותר מקודמו. ראשון היה תמיר להב, עדי נס המשיך את המהלך. אורי גרשוני ודוד עדיקא מפגינים את הנוכחות של ההוויה ההומוסקסואלית שלה בצילום האישי, אבל הם כבר מתייחסים אליה כאל פרט אחד מני כמה בביוגרפיה שלהם. והנה, הדור החדש של הצלמים מרגישים מאוד נוח במרחב הלא מוגדר שבין המינים. נמצא ביניהם את שי איגנץ, יעל מאירי, מיכאל ליאני דניאל צאל ועוד. חלקם דור התלמידים של עדי נס ודוד עדיקא.

ההתפתחות והפתיחות הזאת מאפיינת את עולם האמנות, כמו את החברה הישראלית כולה. ברור שלכל מהלך היסטורי יש ריאקציה חברתית, וככל שהשונה והאחר מתקרב למרכז החברה, הצד השמרני נעמד על רגליו האחוריות. כך, אנחנו עדים למופעי גזענות שחשבנו שכבר עברו מהעולם, וגילויי אלימות, כפי שראינו החודש בגבעת שמואל. 

"בקורס "אמנות ורודה" שיתקיים בבית לאמנות ישראלית, נבדוק את התהליך שהוביל אל העיסוק במגדר. דור פותח דלת בארון, ועולה על בריקדות והדור הבא פותח דלת נוספת לדיון מאתגר יותר מקודמו"