"האהובה שלי אבודה עבורי, המגיפה אשמה". אמן בהסגר: יונתן הירשפלד

(לקריאת הפרק הראשון ביומן קורונה I לקריאת הפרק השני ביומן קורונה)

הדבר המדכא ביותר עבורי הוא הטלוויזיה שלנו. הכמות האין סופית של תעמולה סמויה וגלויה, של האידיאולוגיה השלטת בתחפושת מתכונים \ רכילות \ חדשות \ פרפראות ועצות מומחים. המעבר מהטלוויזיה לסרטים וסדרות מקלה מעט את הסבל אבל יד כמו שלי כשהיא לא מציירת, מח כמו שלי כשהוא לא חוקר והוגה, נפש כמו שלי, היא או בצמיחה או בנבילה, היא לא מסוגלת ל- וגטטיביות של חיי הכורסא.

לפני כמה ימים, בעודי רץ על מכשיר הריצה בבית אמי נפל לי האסימון על שאלה פילוסופית שמטרידה אותי כבר שנים. ירדתי ואיך שאני, מטפטף זיעה, אפילו בלי לשתות כוס מים, התיישבתי וכתבתי את טקסט נפילת האסימון. ציטטתי מהראש הוגים תוך שאני מזכיר לעצמי שצריך אחר כך למצוא את הספרים ולראות את הציטוט המדויק. הרגע הזה מילא אותי בעזוז. והחלטתי לחזור לתל אביב. המטאפורה שמוצאת חן בעיני יותר מכל בימים אלו היא של הברון מינכהאוזן המושה את עצמו מהביצה במושכו בציציות שערותיו הוא.

בימים האחרונים אני חושב על כמה סדרות שציירתי בשנים האחרונות של חיות טורפות. טריפה היא פעולה משונה מאד. הטורף, לפעמים מתחיל לאכול את הנטרף בעודו בחיים. הזברה בוכה בייסורים שעה שהאריה נובר בבטנה. הרעיון של בטאי שהחיות בטבע הן לא "כמו דג במים" אלא כמו "מים במים", מגיע כאן למבחן וביטוי קיצוני, מותה של הזברה היא חייו של האריה. אבל הם לא מקיימים יחסי סובייקט אובייקט. טורף ונטרף – זה רק מנקודת מבטנו, מנקודת מבטה של השפה האנושית, של הדקדוק. הם הטבע אוכל ומאכיל את עצמו. בחלק מהציורים החלפתי בתפקידים: הנטרף טורף והטורף נטרף. טרפתי להם את הקלפים. גם אנחנו והוירוס, אני מזכיר לעצמי: זה לא הוא עושה לנו, וזה לא אנחנו שזה קורה לנו. זה הטבע עושה לעצמו. יש קושי אמתי להתנתק מנקודת המבט האנתרופוצנטרית אבל יש בזה גם שחרור אמתי, שפינוזיסטי.