אמנים כגיבורים מיתיים I יונתן הירשפלד

דמיינו צמה הקלועה משלוש קבוצות שיער. הראשונה היא הפוליטי. השנייה היא ההגותי (פילוסופיה פסיכואנליזה) והשלישית היא האמנות. ישראל נמצאת בימים אלו בעיצומה של הידרדרות קטסטרופלית מדמוקרטיה ליברלית בתחומי הקו הירוק המחזיקה תחת שליטתה אויב תחת משטר צבאי למחצה, לרודנות ענייה, ספרטה-שטייטעל החיה על חרבה, מדינת אפרטהייד מנודה ומוקצה מחמת המיאוס. 

הצמה הזו הקלועה משלוש קבוצות שער וקשורה בסרט המיתוס היא מפת הדרכים שלנו מול המציאות הזו.

לבנימין יש הבחנה קולעת על הפאשיזם: שהוא תמיד מהפכת דמה שבסופה נשמרים יחסי הקניין; כלומר תוקפים את האליטה, את מערכת המשפט, העם יוצא לרחובות, מה לא- אבל בסוף העשירים נשארים אותם עשירים והעם שיצא -נשאר עני.

מהפכת הדמה הזו זקוקה גם למלחמת דמה. מלחמה שלעולם אין מכריעים אותה והיא נמשכת לנצח. היא מייצרת פטריוטיזם. אנחנו והם. והיא מצדיקה תקנות לשעת חירום וכיוצא בזה. אני ממליץ למי שמפקפק בהיות המלחמה הנוכחית מלחמת דמה לקרוא את הפרק המתאים בספרו של אדם רז "בדרך לשביעי באוקטובר" בו הוא מתאר את ההפגזות חסרות השחר והמטרה בראשית הלחימה, את משמעותן והמוטיבציות מאחוריהן. בנוסף, לשם מהפכת דמה עם מלחמת דמה הפאשיזם זקוק גם למיתוס דמה. מיתוס של המדינה והמנהיג, הנשען על דגמים פטריארכליים אדיפליים עמוקים.
זה הפוליטי.

אני טוען שהמעשה התרבותי הנשגב ביותר הוא יצירת מיתוסים. הביטו בפרויד המתחיל כמדען, מתקדם לפילוסוף משם לאמן ומסיים את חייו כיוצרם של מיתוסים. (בטהובן כותב לאחיו קארל: "אני מתחרש, קרה לי הגרוע מכל- אאלץ להפוך לפילוסוף!) חישבו על קפקא כהומרוס של המאה העשרים.

מכל האמור לעיל אנו למדים שהפאשיזם ההוגים והאמנים נלחמים בשדה הקרב של המיתי.
זה ההגותי.

והחוט השלישי; אמנים שואלים את עצמם מה הם יכולים לעשות בנידון. ובכן, כלום. איש מעולם לא נכנס לתערוכה כשהוא מתנחל גזען הביט בציורים ויצא כשהוא פעיל שלום. לאמנות אין סוג כזה של השפעה. לעיתים קרובות ההפך: אמנות מחאה משמשת את המערכת החיסונית של הריבון, זה לא שהכלבים נובחים והשיירה עוברת זה שהשיירה עוברת בזכות שהכלבים נובחים – מייצרים לפחות מראית עין של חברה מתוקנת – (נובחים, אך לעולם אינם נושכים).
אמנים לא יכולים לשנות את המציאות, אך ישנו משהו הירואי שהם עושים, כמו הגיבור בטרגדיה היוונית שיודע שגורלו הוכרע מראש ונלחם אף על פי כן: הם יכולים לייצר מיתוס מתחרה.

אני חושב על קבוצת האמנים הקרובה אלי. על התערוכה הנוכחית של אסף רהט בשלוש. תערוכות היחיד המרהיבות של צוקי גרביאן ורני פרדס במנשר. על מפעל חייו המדהים של אסי משולם. על תערוכתי "חיי יוסף" בגלריה גבעון. ואני בטוח שהשמטתי כאן אמנים ואמניות רבים ורבות. מה שאני מוצא כאן מן המשותף הוא הניסיון לייצר מיתוס מתחרה.

"אמנים לא יכולים לשנות את המציאות, אך ישנו משהו הירואי שהם עושים, כמו הגיבור בטרגדיה היוונית שיודע שגורלו הוכרע מראש ונלחם אף על פי כן: הם יכולים לייצר מיתוס מתחרה"

ואני מזהה פה עוד משהו עמוק. שהאינטואיציה של אמנים רבים היא ששינוי כזה במיתי, צריך לשם חייו אתר מיוחד. והאתר הזה הוא תולדות האמנות. (האמנות המערבית יודעת לחשוב על עצמה כמיתוס. אנגר מצייר את מות רפאל. לייטון את ההלוויה של ג'וטו, קסטליונה את פיליפו ליפי מחזר אחרי לוקריציה בוטי ועוד ועוד), אסף רהט מציף את הצופה ברמזים ומפגשים קריצות והערות שוליים מתולדות האמנות: במרחב הזה הוא מופיע כפרש בודד יונגיאני. כך רני פרדס. כך צוקי גרביאן כך אסי משולם. על אף השוני הרב, כל אחד בדרכו.

אמנים יוצרים מיתוס מתחרה למיתוס של הריבון ועושים זאת במרחב התולדות אמנותי.

זה מהלך ההופך את יצירת האמנות לדיאלוג. בין כאן לשם. בין עכשיו לאז. בין אירופה למזרח התיכון. בין הלא מודע של הפרט לזה של האנושות. הדיאלוג התולדות אמנותי המופגן במלוא עוצמתו בימים אלו בתערוכת הענק שאצר אבי לובין במשכן לאמנויות בעין חרוד מחזק את ההבנה הזו.
הדיבור דרך תולדות האמנות, מגרונם של אחרים, לא רק חותר תחת עמדות סובייקט ומחבר קלאסיות אלא גם מאפשר רב רבדיות שפועלת אחורה וקדימה בזמן- גם יצירות המקור משתנות מרגע שקיימת להן פרשנות חדשה.

אם כן, משהו קורה כאן. יש כרן מגמה, זרם, תופעה. אני מניח את הטקסט הזה ככפפה על הריצפה, עבור אוצר או אוצרת שאפתניים שירימו אותה.