עידית עמיחי
אוקטובר 2024. דימוי: שירלי וגנר, שדה קקטוסים, 2007
"של מי הצבר הזה: הזכות לדיאלוג" זוהי כותרת אירוע הפתיחה של בית לאמנות ישראלית לשנת תשפ"ה. כבר בכותרת האירוע בולטת המחלוקת: הוויכוח סביב צמח הצבר. הפלסטינים שתלו שיחי סבאר כגדר לסמן את גבולות האדמה שלהם וזוהי עדות רבת שנים לשטחים בהם התגוררו, שנותרה במקומות רבים עד ימינו. הציונים הפכו את שמו לכינוי לישראלים בגלל פרי הצבר: מחוספסים ודוקרים מבחוץ ומתוקים מבפנים. המשותף לשני העמים הוא טעמו של הפרי – מתוק ורך וטעים להפליא.
הקורס "דיאלוג פנימי", הכולל 10 שיחות בין אמנים פלסטינים עכשווים ובין אוצרים, הוליד את אירוע הפתיחה שלנו ואת חלק ב' של פרויקט "כותבים את המצב" המוקדש עתה, בציון שנה למלחמה, לאמנות ודיאלוג (חלק א' הוקדש לאמנות ומלחמה ופורסם באוקטובר 2023). הרצון לקיים את "דיאלוג פנימי" נובע גם מסקרנות ומרצון להכיר את האמנות הפלסטינית הצעירה והעכשווית וגם מהצורך והחשיבות להקשיב.
בסדרת מפגשים זאת נבקש לשמוע את דבר האמנים הפלסטינים שמציגים תעודת זהות שמתפרצת מאמנותם. נברר האם נצליח לקיים דיאלוג כן בימים הקשים מאוד הללו? האם האמנים לא יחששו לתאר לנו את תחושתם האמיתית. האם נצליח להכיל את דבריהם? האם האמנים והאוצרים הבוגרים שישוחחו איתם יצליחו לחדור לפנים הצבר שנמצא בכל אחד מאתנו ובעיקר – האם נצליח כאן, בבית לאמנות ישראלית, לייצר שינוי אפילו קטן בהבנתנו את האמנים הפלסטינים ובתוך כך להבין טוב יותר את האמנות והחברה הישראלית?
לאחרונה, ביקרתי באוסלו במרכז פרס נובל לשלום שקיים אמנם כ-20 שנה אך תפקידו בשנים האחרונות קשה מתמיד, נוכח המלחמות המרובות ורמיסת זכויות האדם בעיקר של נשים וילדים. גיבורות כל התערוכות במרכז נובל לשלום נושאות את לפיד המאבק לשלום.
התערוכה הראשונה מספרת את סיפורה של זוכת הפרס לשנת 2023 נרגס מוחמדי (Narges Mohammadi) שיושבת בכלא בטהרן, דינה נגזר ל-31 שנה, על מלחמתה למען זכויות נשים באיראן. הודעת הזכייה הגיעה אליה לכלא ונשים רבות בכלא ומחוצה לו פצחו בשירה לכבודה ובסיסמאות "נשים – חיים – חופש".
סיפורה מסופר על ידי ציטוטים ממכתבים שכתבה במיוחד לתערוכה ובהם מתוארים אירועים מרכזיים במלחמתה של מוחמדי למען חופש נשים באיראן וע"י יצירות אמנות שרובן מדברות על היופי הנשי, על הרצון שלא כבה של נשים איראניות לשיר, לרקוד, לחשוף את שיערן הארוך והיפה ובעיקר על זכותן לחופש ולחירות.
תערוכה נוספת מוצגת במרכז היא של האמנית ולוחמת השלום יוקו אונו, המציגה את התקווה להפסקת כל המלחמות. בין המוצגים נמצאות עבודות מוכרות כגון: עץ המשאלות המפורסם, האוסף את משאלות בני האדם בכל מקום בו מוצגת התערוכה, אלה נאספים ונטמנים במגדל השלום ברייקואיי: ״מיטת השלום״, המשותפת שלה ושל ג׳ון לנון בן זוגה. כמו גם לוח השחמט, שבו כל הכלים צבועים באותו צבע, כך שכאשר מנסים לשחק ("להילחם") מיד מאבדים את היכולת הזו כי לא ניתן להבדיל בין חיילי צד אחד לאחר.
שתי עבודות מרגשות שעשתה יוקו אונו, שתציין השנה 91 להולדתה, במיוחד למרכז השלום מרגשות יותר מכל אותי כישראלית: Imagine Peace Map, בה יוקו אונו תולה את מפת העולם ועל מדף מתחתיו היא ממקמת חותמות עליהן כתוב: "דמיין שלום". ברור הוא ששני המקומות שהשחירו מרוב חותמות הן אוקראינה ורוסיה בצד אחד, וישראל בצד השני.
עבודה שניה היא שולחן ובו כלים שבורים. אונו מזמינה את הצופים לתקן את השבור ולכתוב כמה מילים על השבור והשלם, על הרס ובניה מחדש. ואני מוצאת את עצמי כותבת בתחינה בתקווה בדמעה לא נשלטת לאיחוי השבר, לתיקון, לבנייה מחדש, לריפוי עולמנו השבור והאבל.
תערוכה קטנה נוספת שעוסקת בדיאלוג צדה את עייני. התערוכה לא רק שואלת האם דיאלוג יכול ליצור שינוי, אלא נותנת כלים ממשיים ליצירת הדיאלוג ומנסחת 6 כללים לשיח ולהקשבה נכונים שהם הבסיס לדיאלוג טוב:
1. הקשב למה שנאמר. אל תיתן למחשבות ולדעות הקדומות להתערב בהקשבתך.
2. אל תיתן עצה אלא אם אתה מתבקש לכך.
3. אל תפריע באמצע הדברים. תן לאדם האחר להשלים את דיבורו
4. אל תשתלט על השיחה בהצעת הקבלות לנסיון שלך. תן לאחר את הזמן שלו. אתה תקבל את הזמן שלך אחריו.
5. תהיה אמפתי וגלה הבנה למצבו של השני. נסה להבין את האדם השני בלי להיות עצוב על עצמך.
6. אל תניח שאתה יודע את דעותיו של השני.
המסר של התערוכה כתוב על הקיר, בתרגום חופשי לעברית: "דיאלוג אינו רק רלבנטי במרבית הקונפליקטים העולמיים. דיאלוג יכול לשפר יחסים בין אישיים מורכבים ומחייב דיבור חופשי ואמיתי עם הקרובים לך. דיאלוג משמעותו בעיקר להבין את השני וזהו הניצחון האמיתי בסכסוכים ומלחמות".
בדיאלוג, ככתוב בתערוכה, חייבים להקשיב, חייבים לאפשר לכולם לחלוק את החוויות והניסיונות האישיים שלהם. צריך לשאול שאלות, צריך לדבר על הנושאים הקשים וכל זה מתוך ניסיון לתרום למחילה ולפיוס. זוכי פרס נובל לשלום רבים הצליחו להשיג את הבלתי אפשרי בקונפליקטים ארוכים ועקשנים. הדיאלוג והיכולת להקשיב לדעות של השני היו קריטיים בניסיון להשגת הפתרון – הם המודלים לתקווה. אני מקווה שהקורס "דיאלוג פנימי", דווקא דרך מילות האמנות והיצירה, יביאו לריפוי מסוים ואמונה ותקווה כי אפשר גם אחרת.
כתבות נוספות במגזין של הבית >