אדוניס בנובה

הכיתוב ששושני הצמידה ליצירה, A field of Adonis flowers, מלמד שאלו פרחי דמומית. שמם העברי נובע מצבעם האדום, הקשור לדם, ובמקרה הוא מזכיר גם את המילה דממה. השקט ניכר בעליהם של כל הפרחים, אך מורגש עוד יותר באלה האדומים: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שיצרחו או שישירו – תלוי בגוון של האדום – אבל הם שומרים על שתיקתם. על כן היא כל כך בולטת. שמו המדעי של הצמח רומז לסיפור מיתולוגי: אדוניס, אל התשוקה ומאהבה של אפרודיטה, נפצע לאחר שארס, אל המלחמה, שולח חזיר בר שיפצע אותו. הוא מקנא באדוניס על כך שאפרודיטה, אלת אהבה, מעדיפה אותו על פניו. בסוף הסיפור, אל התשוקה מדמם למוות בזרועותיה של אלת האהבה. מן הדם שמטפטף לתוך האדמה אפרודיטה יוצקת פרח אדום, שנובט ופורח בכל אביב וקמל ומת בקיץ, במעגל אינסופי של חיים ומוות.

התכתבתי מעט עם האמנית. היא סיפרה לי שבשבעה של בן דודה, נתקפה חרדה נוכח התחושה שהחיים חזקים מהמוות: "החיים חוזרים אלינו בלי שביקשנו להיות ויטליים. בכל זאת, אי אפשר שלא לחייך, להתעייף, להתעורר, לאכול ולעכל". ייתכן שפרחים הם הסמל האולטימטיבי לכך, ואין פרח שמתאים לכך יותר מהדמומית. הדם שנשפך לתוך האדמה עולה מחדש ככתם של צבע, ושואף אל האור. זוהי תמצית התפיסה האקולוגית: מן העולם אי אפשר באמת לחמוק. נדונו להמשיך להתגלגל, במטאמורפוזות ללא סוף.

הפרחים והדגים אינם יודעים לדבר, ואפילו לא מסוגלים להשמיע קול. הם יצורים שונים מאיתנו. כמונו הם זקוקים למזון ולמים, אבל הם מתקיימים במישור אחר. בעוד שלנו יש רוח – אנחנו קוראות וקוראים לזה נפש או תודעה, בלי שיש לנו מושג מה זה בכלל אומר – נדמה שהם פשוטים יותר ואולי אף טהורים יותר. הם חומר שהצליח להתכנס באורח נס לכדי גוף אחד, ואפילו ללבוש איזו הבעה. בין אם זו הבעתו הקבועה של הדג או הבעתו החרישית כל כך, הנסתרת, של הפרח.

אל מול האובדן, קורה דבר משונה: מצד אחד, הגבול בין החיים והמוות מתחדד מאי פעם. ברור יותר מאי פעם מי עוד מדבר ומי כבר השתתק. מי נותר מעל אדמה ומי נמצא מתחתיה. אך מצד אחר, הקרבה הפתאומית למוות מטשטשת לפתע את הגבול בינו לבין החיים. האדם המתאבל תוהה לרגעים, האם המת אכן מת – זה נראה בלתי סביר, כשהוא עוד חי כל כך בזיכרון – ולא פחות מכך, האם הוא עצמו עודנו חי. הרי לעתים הוא מרגיש כל כך מת.

"האדם המתאבל תוהה לרגעים, האם המת אכן מת – זה נראה בלתי סביר, כשהוא עוד חי כל כך בזיכרון – ולא פחות מכך, האם הוא עצמו עודנו חי. הרי לעתים הוא מרגיש כל כך מת"

ולרגעים, כשמביטים בפרחים או בדגים, לדוגמה, הניסיון להפריד בין השניים נעשה מורכב אפילו יותר. החיים ניזונים מהחומר המת והמתים יתגלגלו איכשהו, מתישהו, שוב לחיים. רגע אחד הפרחים באדמה ורגע אחד הם נפוצים ברחוב. התנועה למעלה ולמטה מתרחשת כל הזמן, במקביל. המים שבתוכם חיים הדגים היא הרשת שלוכדת אותם וגם מה שמזין אותם. אפשר לאבד את פנינו, אבל אי אפשר באמת לחמוק מן העולם. אפילו כשאנחנו בוכים אנחנו מחזירים לעולם את המים, מתוך עצמנו – אלה שאסטרופיזיקאים מחפשים ברחבי היקום, בתקווה לפגוש חיים מסוג חדש.