אדוניס בנובה

"החיים ניזונים מהחומר המת והמתים יתגלגלו איכשהו, מתישהו, שוב לחיים. רגע אחד הפרחים באדמה ורגע אחד הם נפוצים ברחוב. התנועה למעלה ולמטה מתרחשת כל הזמן, במקביל". יובל פלוטקין, סופר ועיתונאי, כותב בהשראת ציוריה של דריה שושני, שבן דודה נרצח בטבח בפסטיבל נובה
דריה-שושני

"לראות עולם בגרגיר של חול / וגן עדן בפרח בר" (ויליאם בלייק)

בזמן שמחבלי חמאס החלו לטבוח ללא הבחנה ברוקדים וברוקדות בפסטיבל "נובה", מתן ליאור נטל על עצמו תפקיד: הוא נשאר בשטח והשתמש ברמקולים בשביל לקרוא לנוכחים להתפנות. הוא נרצח באכזריות, כמו 260 צעירות וצעירים נוספים, שלא היו יכולים להעלות בדעתם שהבילוי התמים והמתוק, ההרמוני, יהיה האחרון בחייהם. חגיגת האהבה והתשוקה הסתיימה בשפיכות דמים מבעיתה. באותו יום נרצחו כ-1,300 ישראלים, עובדים זרים ותיירים ולמעלה מ-200 נחטפו לעזה (המספרים המדויקים טרם התבררו). בשבועות שלאחר מכן, האמנית והמקעקעת דריה שושני, בת דודתו של ליאור, העלתה לחשבון שלה באינסטגרם שתי עבודות.

העבודה הראשונה, שעלתה ללא כותרת, היא מעין טריפטיך מונוכרומטי: שלושה מרובעים בהירים, לא זהים בגודלם, על פני רקע שחור (הדימוי בראש הדף). מימין ומשמאל נראים דגים השוחים ימינה. אלה דגים בהפשטתם המוחלטת, "כל-דג", כפי שהם נראים בקמעות או בחלומות. בחלק האמצעי והגבוה של היצירה נראה מרקם של טיפות, שאפשר לתאר כרשת, כקיר או כשטף. עוד לפני שהשכל מנתח, העין כבר יודעת: אלו לא סתם טיפות, אלא דמעות. הצבעים נמוגים זה אל זה, כחול ושחור אל תוך הלבן: הרטיבות של הדימוי והרטיבות של החומר מתאחדות ומאתגרות את המחיצה בין הייצוג לבין הממשות. ככל שנמשכת ההתבוננות ביצירה, עולה מחשבת אחרת: אולי העבודה פשוט ספגה את דמעותיה של האמנית?

העבודה השנייה, שעלתה לאינסטגרם כעבור כשבועיים, מורכבת משלושה משטחים צמודים שסודרו בצורת האות L. מצד ימין למטה אפשר לראות גוף ששוכב בתוך האדמה. אי אפשר לראות את פניו, אבל נדמה שזה גוף של גבר, "כל-אדם". מעליו נראים מספר פרחים, מסודרים בשורה, על פני רקע כחול. המשטח הצמוד, בצד שמאל, מכוסה בעיקר באדמה והמשטח האחרון, הגבוה מעוטר בפרחים שתלויים בשמיים, בסדר מופתי. למראה המשטח הזה בלבד, אפשר היה לחשוב שמדובר במעין טפט או דוגמה בהשראה מסורתית. אך כשהיצירה מובאת בשלמותה, מתברר שלפנינו מקרה אחר. אפשר להסתכל על זה בשתי דרכים: הפרחים עולים מן האדמה, ניתקים ומרחפים אל על, או יורדים מן השמיים אל האדמה ונטמעים בה, באים אל המת.

דריה שושני, A field of Adonis flowers, אוקטובר 2023

הכיתוב ששושני הצמידה ליצירה, A field of Adonis flowers, מלמד שאלו פרחי דמומית. שמם העברי נובע מצבעם האדום, הקשור לדם, ובמקרה הוא מזכיר גם את המילה דממה. השקט ניכר בעליהם של כל הפרחים, אך מורגש עוד יותר באלה האדומים: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שיצרחו או שישירו – תלוי בגוון של האדום – אבל הם שומרים על שתיקתם. על כן היא כל כך בולטת. שמו המדעי של הצמח רומז לסיפור מיתולוגי: אדוניס, אל התשוקה ומאהבה של אפרודיטה, נפצע לאחר שארס, אל המלחמה, שולח חזיר בר שיפצע אותו. הוא מקנא באדוניס על כך שאפרודיטה, אלת אהבה, מעדיפה אותו על פניו. בסוף הסיפור, אל התשוקה מדמם למוות בזרועותיה של אלת האהבה. מן הדם שמטפטף לתוך האדמה אפרודיטה יוצקת פרח אדום, שנובט ופורח בכל אביב וקמל ומת בקיץ, במעגל אינסופי של חיים ומוות.

התכתבתי מעט עם האמנית. היא סיפרה לי שבשבעה של בן דודה, נתקפה חרדה נוכח התחושה שהחיים חזקים מהמוות: "החיים חוזרים אלינו בלי שביקשנו להיות ויטליים. בכל זאת, אי אפשר שלא לחייך, להתעייף, להתעורר, לאכול ולעכל". ייתכן שפרחים הם הסמל האולטימטיבי לכך, ואין פרח שמתאים לכך יותר מהדמומית. הדם שנשפך לתוך האדמה עולה מחדש ככתם של צבע, ושואף אל האור. זוהי תמצית התפיסה האקולוגית: מן העולם אי אפשר באמת לחמוק. נדונו להמשיך להתגלגל, במטאמורפוזות ללא סוף.

הפרחים והדגים אינם יודעים לדבר, ואפילו לא מסוגלים להשמיע קול. הם יצורים שונים מאיתנו. כמונו הם זקוקים למזון ולמים, אבל הם מתקיימים במישור אחר. בעוד שלנו יש רוח – אנחנו קוראות וקוראים לזה נפש או תודעה, בלי שיש לנו מושג מה זה בכלל אומר – נדמה שהם פשוטים יותר ואולי אף טהורים יותר. הם חומר שהצליח להתכנס באורח נס לכדי גוף אחד, ואפילו ללבוש איזו הבעה. בין אם זו הבעתו הקבועה של הדג או הבעתו החרישית כל כך, הנסתרת, של הפרח.

אל מול האובדן, קורה דבר משונה: מצד אחד, הגבול בין החיים והמוות מתחדד מאי פעם. ברור יותר מאי פעם מי עוד מדבר ומי כבר השתתק. מי נותר מעל אדמה ומי נמצא מתחתיה. אך מצד אחר, הקרבה הפתאומית למוות מטשטשת לפתע את הגבול בינו לבין החיים. האדם המתאבל תוהה לרגעים, האם המת אכן מת – זה נראה בלתי סביר, כשהוא עוד חי כל כך בזיכרון – ולא פחות מכך, האם הוא עצמו עודנו חי. הרי לעתים הוא מרגיש כל כך מת.

"האדם המתאבל תוהה לרגעים, האם המת אכן מת – זה נראה בלתי סביר, כשהוא עוד חי כל כך בזיכרון – ולא פחות מכך, האם הוא עצמו עודנו חי. הרי לעתים הוא מרגיש כל כך מת"

ולרגעים, כשמביטים בפרחים או בדגים, לדוגמה, הניסיון להפריד בין השניים נעשה מורכב אפילו יותר. החיים ניזונים מהחומר המת והמתים יתגלגלו איכשהו, מתישהו, שוב לחיים. רגע אחד הפרחים באדמה ורגע אחד הם נפוצים ברחוב. התנועה למעלה ולמטה מתרחשת כל הזמן, במקביל. המים שבתוכם חיים הדגים היא הרשת שלוכדת אותם וגם מה שמזין אותם. אפשר לאבד את פנינו, אבל אי אפשר באמת לחמוק מן העולם. אפילו כשאנחנו בוכים אנחנו מחזירים לעולם את המים, מתוך עצמנו – אלה שאסטרופיזיקאים מחפשים ברחבי היקום, בתקווה לפגוש חיים מסוג חדש.

Facebook