שׁוּרָה

מה זה אומר להניח עצב בשורה עם "דברים" למה בכלל לרצות לעשות דבר כזה? 

אני לא יודע, אני רק כתבתי את השיר הזה, וגם זה לפני שהרבה כל כך השתנה. אני חוזר אליו עכשיו, בעולם החדש של אחרי השבעה באוקטובר, כדי לראות אם הוא יכול עדיין להציע משהו, לי ולאחרים.

אני זוכר היטב את העצב שבמענה אליו נולד השיר. מה שמתרחש עכשיו הוא כמובן אחר מאוד, מכיל הרבה יותר מאשר רק עצב ונוגע במעגל רחב הרבה יותר של אנשים. אבל דבר אחד משותף כן יש ביניהם – הטלטלה של רגשות גדולים ששוטפים ופורעים לבלי הכר את חייך כפי שהכרת אותם. זה והשאלה שעולה בשוך גל ההלם הראשון: מה עכשיו?

ראשית מתגלה, לא בלי מידה של הפתעה, שמה שיש מסביב עדיין ישנו. נוכח באותה פשטות עניינית בה הוא שם תמיד – השולחן, העננים, כוס, בגד, מיני דברים. גם העצב מצדו כמובן עוד שם, עושה שָׁמות בפנים, תובע את כולך לעצמו. להניח את העצב בין הדברים הופך אותו לקצת יותר אחד מהם, קצת יותר "דבר". 

הדברים מצדם סופגים משהו מן האיכות שלו ונעשים מעט יותר "עצב". כששני הקצוות מתקרבים כך זה לזה אפשר להתחיל לשהות עם העצב בלי לחדול להיות בעולם ולהיות בעולם בלי להפנות גב לעצב. אבל איך עושים את זה? איך להניח את העצב בשורה עם הדברים?

התשובה היא שאי אפשר. 

הם לא עשויים מאותו חומר, עצב ודברים. אי אפשר להניח אותם זה לצד זה, הם יותר מדי שונים. בדיוק בשביל זה, כלומר בשביל לעשות את מה שאי אפשר לעשות, צריך שירה. מילים הן לא עצב ולא דברים. הן מצביעות גם על אלה וגם על זה באותו חוסר-פניות. זה מקום טוב להתחיל ממנו. אחר כך באה המוסיקה ובאים מבנים. לכל מילה יש צליל ויש צורה, לכל שורה יש אורך ונגינה. לכל בית ולכל שיר יש מבנה. לפעמים מתוך כל אלה מצליחה להיווצר אחדות מסדר חדש. 

"הם לא עשויים מאותו חומר, עצב ודברים. אי אפשר להניח אותם זה לצד זה, הם יותר מדי שונים. בדיוק בשביל זה, כלומר בשביל לעשות את מה שאי אפשר לעשות, צריך שירה"

אובייקט מילולי, שיר, שמצביע למישור חדש, גבוה יותר, שבו עצב ודברים משמשים יחד, זה לצד זה, לפעמים באותה שורה ממש, בתוך שלמות גדולה מהם. אבל גם כשהפלא הזה קורה, צריך לזכור, הוא עוזר רק לפעמים. אנחנו מוקפים עכשיו בכל כך הרבה מקרים שבהם אי אפשר עדיין, שהתהום רבה מדי ואפשר כנראה רק לשתוק סביבה ולהמתין עד שאפשר יהיה, אולי, מתישהו, בתקווה, לקרוא שירים.

דימוי ראשי: אלכס בן-ארי, טקסט מחיקה (שיירים), מראה הצבה מהתערוכה "מקום נפלט", גלריה לאמנות עין הוד. צילום: אורית סימן טוב