המשימה הייתה: ציור ללא צבע אדום

פחד מוות
מאז ומתמיד היה לו מקום בעבודותיי
שכן אני מציירת את מה שאני מפחדת להגיד בקול רם.

את כל מה שאני לא יכולה לראות
כל מה שקשה לי – עובר אל הדף
הוא סופג הכל.

מהרגע שבו פתחתי את הטלוויזיה
לפני חודש
אני מוצאת את עצמי כמו ״נרקומנית של חדשות״
צורכת כל סרט, כל ידיעה בחדשות
בוקר צהריים וערב.

אין ספק שהטבח והמלחמה מהווים עבורי טריגר אמנותי כזה שמתקיים יום יום
אני מוצאת את עצמי מציירת, מתעדת, חס וחלילה שלא אשכח, שלא נשכח כולנו.

התיעוד הוא יומן מלחמה מצויר
אני משכנעת את עצמי לצייר, שלא יגידו שזה לא היה
שזה בדמיון שלי או שחלמתי.

שנים שאני מציירת זוועות עולם
תמיד חשבתי שאלו סיוטים
סיוטים משולים לפנטזיות, למשאלות
הן צפונות בראש ובלב עמוק פנימה.
הפעם אני נדהמת
לא המצאתי כלום
אני ״כותבת״ את השואה הזו
שהמעשים בה עולים על כל דמיון אפשרי
ויש לי דמיון, לא חסר
אבל במעשי המיפלצות האלה אי אפשר להתחרות.

סידרת הציורים ״זירות מלחמה״
מתכתבת עם גדולי האמנים והיצירות האייקוניות
שכולנו מכירים.
ההתערבות שלי בהן והפיכתן לזירות טבח מדממות
נעשתה בניסיון לערער על המוכר
בדיוק כפי שקרה לכולנו
״סדר עולמי חדש״ שהוא ״גהנום בהתגלמותו״.

הציור האחרון שציירתי: ״חיים בנופי בארי״
היה אחרי שלושה שבועות בהם שולחן הסטודיו שלי היה ניראה בעצמו כזירת קרב.
רציתי לצייר הפעם ממקום אחר
כמו לברוא עולם חדש
(המשימה הייתה: ציור ללא צבע אדום)
תחושה המדמה צייר שאומרים לו לצייר ביד החלשה שלו….זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי.

חיים בנופי בארי הוא כמו נבואה,
הלוואי ותתגשם.