אני עובדת בשירות לקוחות.
זה מה שאני עושה. אני פותרת בעיות.
גם בימי המלחמה.
אני קמה בבוקר. מתלבשת. הולכת למשרד.
שותה קפה
ועונה לטלפון.
ובצד השני לפעמים יהיה חקלאי נבוך המבקש: "זה שעובד כאן בדרך כלל כבר לא נמצא. את יכולה לעזור?"
קניינית מתוחה רוצה לדעת אם "את יודעת מה עושים עכשיו?"
מחסנאי שואל "אולי יש לך את הסיסמא?"
ואני משיבה בסבלנות לשאלות, מקשיבה לסיפורים,
מתעניינת איך מתמודדים בעבודה,
בבית, הילדים.
היו לי רגשות אשם שאני רק עובדת בשירות לקוחות.
לא אספתי חבילות לחיילים, לא בישלתי לעקורים.
אני רק עובדת בשירות לקוחות.
כותבים את המצב >>
הזוכה במענק למחקר אוצרותי 2026 בית לאמנות ישראלית
השקת הספר "אלה ליטביץ: עיונים ביצירתה" I תיעוד
"דמעה היא משהו שאי אפשר לשלוט עליו – היא האמת האנושית"
מלגה ללימודי תעודה באמנות ישראלית ע"ש נורית שניר
להשיב מבט לשמש: ספר מתנה – הטבה מיוחדת לחג סוכות!