אינסופאינמוצא

זוועה.
הכי פחד קיומי שידעתי מעודי.
הכי כאב של אחרים שצרב את גופי והיה גם לכאבי. כאב בבטן ובחזה. אמיתי.
מגוכחות נראות לי עכשיו מחשבותי הרבות על עולם שקשה להבדיל בו בין אמת ושקר, ממשי ובדיוני. נגדעו באיבחה. כשכואב אי אפשר להתבלבל.

מדינה כסימולקרה.
ארץ אהבתי. ארץ נהדרת. מדינה מחורבנת.
זרה מקומית. מזה שנים אני רוצה להרגיש שוב שייכת לכאן. במקביל אני מבינה שאני שייכת גם מבלי להרגיש שייכת. וגם אני מבינה שתחושת השייכות שהיתה בעבר היתה אותנטית, אבל התייחסה למדינה שדמיינתי (אולי אפילו דמיינו) שקיימת. כבר אז היא היתה אחרת. 

אל פגרת הכנסת האחרונה התייחסתי כאל חופשה ממחאה. חופשה ביפאן. הגעתי לטוקיו בחמישי לאוקטובר. יומיים אחר כך התחלתי את המסע חזרה מארץ השמש העולה לארצי המיוסרת, השוקעת בדמה.

אינסוף סבבים של אלימות, ואין מוצא.
מה שאינסופי הינו גם ללא מוצא. לו היה (מוצא) לא היה זה אינסוף. ההיפך (מה שהוא ללא מוצא הינו גם אינסופי) לא בהכרח נכון. 

מפתיע שמה שנדמה במבט ראשון כפתוח מאוד (אינסוף) שקול במובנים מסוימים למה שהוא סגור מאוד (ללא מוצא) ושהקשר הזה בין היות אינסופי להיות בלי מוצא נוכח באופן חזק במציאות, לא רק בהקשר של עזה.

אין סוף – אין מוצא.
אינסופ – אינמוצא
אינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא 
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא
אינסופאינמוצאינסופאינמוצאינסופאינמוצא