"דמעה היא משהו שאי אפשר לשלוט עליו – היא האמת האנושית"

בעבודות מסוימות שיצר הוד בעבר, הדמעות היו גם כאלה שהפכו חומריות בציורים – כשעל פרחים שצייר השתמש בחומרים שקופים כדי לדמות טיפות טל – שנראו גם כמו דמעות. "בעיניי, כל העבודות הטובות הן עבודות עצובות. המילה Painting (ציור) מכילה בתוכה את המילה Pain (כאב). העבודות שלי הן תמיד דואליות – מצד אחד יש בהן משהו פוזיטיבי ומצד שני עצוב וכואב. הדמעות אצלי יכולות להיות באותה המידה דמעות של שמחה ודמעות של עצב, והנושא של הציור יכול להיות באותה המידה גם חיובי וגם טראגי. האסתטיקה היא אותה האסתטיקה".

בהמשך, הפכו הדמעות לדימוי מטאפורי יותר בעבודותיו. "הן מופיעות מדי פעם גם כדימוי, אבל לעבודות שלי יש תמיד איזו הילה של בכי. של שברון לב, של האפשרות להתבונן במשהו דרך פילטר אסתטי של דמעות, שמאפשר להתחבר לכאב. באמנות טובה יש כאב. למה הסיפור של טיטאניק, למשל, תפס כל כך את כולם? כי יש בו מוות עשיר והרבה דרמה. זה יוצר מניפולציה רגשית אצל הצופה".

"השנייה הזאת לפני שהדמעות יורדות – יש בה משהו נורא חזק בעיניים. הוא יכול להופיע באופן ישיר בעבודות, והוא יכול להופיע בצורת אלמנטים שאפשר לפרש. הרי אישה גונחת יכולה להיות גם כזו שירו לה עכשיו בלב, וגשם ירוק יכול להיות גם דמעות ירוקות"

בעבודות מסוימות, אומר הוד, המצב הוא לא בכי ממשי, אלא על סף בכי. "השנייה הזאת לפני שהדמעות יורדות – יש בה משהו נורא חזק בעיניים. הוא יכול להופיע באופן ישיר בעבודות, והוא יכול להופיע בצורת אלמנטים שאפשר לפרש לכאן או לכאן. אישה גונחת יכולה להיות גם כזו שירו לה עכשיו בלב, וגשם ירוק יכול להיות גם דמעות ירוקות".

סדרת עבודות הכרום הגדולות, שעליהן הוא עובד בשנים האחרונות (לצד עבודות נוספות), נקראת One hundred years Is Not Enough  (100 שנים הן לא מספיק). העבודות, שמייצרות במהלך ההתבוננות בהן גם השתקפות עצמית, הן כאלה שאמורות לייצר, מטאפורית, הבנות ומסקנות לגבי החיים. 

"זה בכי על העובדה שהחיים קצרים, שגם 100 שנה הן לא מספיק. אין בהן את הדימוי ואת המראה של דמעות, אבל הרבה פעמים אנשים אומרים שהחוויה של ההתבוננות בהן גורמת להם לבכות. ואחרי שבוכים – לא פעם מבינים איזו הבנה חזקה לגבי החיים. אנשים אומרים לעצמם – עכשיו אנחנו חייבים להתחיל לחיות את החיים".

"דמעה היא משהו שאי אפשר לשלוט עליו, היא האמת האנושית", הוא אומר. "ואמנות שגורמת למי שצופה בה לבכות היא אמנות שעומדת בקו אחד עם מוזיקה ועם קולנוע. האמנות שלי עוסקת מאז ומעולם בבדידות ובכאב האנושי, והיופי הוא מניפולציה שמנסה לחפות עליהם. כשיש יופי שמושך את הצופים להתבונן – אפשר לספר להם את האמת".