שרון תובל
יולי 2020 I תמונה ראשית: ענבל מארי כהן, קוסקוס ואמנות, מיצג "חניכה"
"עקבו אחרי!", במילים אלו התקבלו מבקרי המיצג "חניכה" שהתקיים לאחרונה במעבדה בהרצל 119. מבולבלים, מופתעים אך זורמים, בשנייה אחת ויתרו על חופש הצפייה, הדיבור והתנועה באותו מרחב בו התחולל מיקרו-קוסמוס של המציאות. האווירה הייתה מתוחה, אפלה, כולם בשחור, ממוסכים, הנחיות משרד הבריאות רק תרמו למהלך. "אתם תעמדו כאן!", אמרתי לכל אורח שהובל לעמדת תצפית מסומנת, ממנה היה יכול להתבונן על אמן אחד או שניים, ולעבור מעמדת תצפית אחת לשנייה, רק לאחר שהתפנתה. הגבלת התנועה יצרה חוסר וודאות המסמלת את העידן החדש בו אנו חיים: חוסר וודאות כוודאות.
מהו מיצג ה"חניכה"? 10 מתוך 14 אמני הקואופרטיב המחקרי החדש שבניהולי עמלים כדבורים עסוקות, בטרנס אקסטטי מטאפיזי. חורטים, שורפים, חוצבים וחופרים את הקירות שעברו ממצע תצוגתי לחומר גלם ליצירה. הקירות, הרצפה, העמודים והנישות הם הקנבס. החומר, המקבל את מעשה האמנות, צרוב על ידי האמנים כקעקוע גופני. הם חורטים את גופם, ליבם, ומעצבים צעקתם לעולם; צעקה נקייה, כואבת, שורטת, מורבידית. כך העולם נראה כשהוא על סף תהום.
כל אמן התייחס למצבו האישי הביוגרפי מצד אחד, ולמעמדו כאמן בשדה אמנות גווע, פצוע ואולי על סף גסיסה, מצד שני. כל אמן הביא בדרכו את האור האישי המשמש לו לעוגן ואחיזה בחיים אל המהלך. אלא שמהר מאוד נוצר כאוס. בגלל ההנחיות של משרד הבריאות כמות המבקרים במעבדה מוגבלת, אלא שהצליחו להיכנס ניסו להבין את המתרחש תוך כדי שמירה על הנחיותיי. יתרה מכך, כל מי שנכנס או עמד בתור קיבל דף הוראות והנחיות התנהגות טרם נכנס, בו היה כתוב: "אל תנסו להבין הכל – זה מיותר", "ניתן להריח את החלל", או "לא לדבר עם האמנים". המבקרים הפכו לחלק מכאוס היצירה, מהאינטנסיביות הקיומית שנוצרה במהלך. האם אנחנו במציאות, בדמיון, בתערוכה, האם זו אמנות? הרי אמנות היא יפה, משחררת מהמציאות, לא? האם אמנות באמת תרפויטית? ואולי שאלו את עצמם – למה אני, כמבקר, צריך לסבול גם כשאני בתערוכה?
בשלב זה עולות שאלות שכולנו שכחנו לשאול בשנים האחרונות: האם אין מכוחה של האמנות לעלות למודעות את ההוויה ובכך להניע תהליכי שינוי, למשל. היכן התקיימו לאחרונה מהלכים פוליטיים מובהקים, ביקורתיים, חריפים בישראל. ושאלה אחרת – האם הממסד המוזיאלי התכופף לטובת השלטון במלבוש ה"יופי"? אם כן, מתי בדיוק זה התחיל? אחת העבודות המטפלות בשאלות אלו היא של האמן הצעיר יואב ברנר אשר חרט בעוצמה: "מוזיאון תל אביב הפסיד 10 מיליון שקלים בשלושה חודשים, אבל אני עם הפנים קדימה". ציטוט של טניה כהן-עוזיאלי מתוך ראיון שפורסם לאחרונה במגזין הבית לאמנות ישראלית, כשהמוזיאון נפתח מחדש לאחר תקופת הסגר.
טניה, מורתי בלימודי המוזאולוגיה במוזיאון ישראל יחד עם יגאל צלמונה, התכוונה להפסדים שגרף המוזיאון בגין אבדן מסות המבקרים שלא יכלו להגיע למוזיאון וגם לא לתערוכתו של ג'ף קונס, האמן הקוסם שמביא את הכסף. כאשר שדה האמנות ומרבית האמנים סופרים את השקלים כדי להתחיל את החודש, המוזיאון חושב על אבדן המיליונים. האמן שואל מתי נוצר הנתק הזה בין המוזיאון לאמנים שבשדה – ובכך הוא מהדהד את הנתק בין הממשלה לאזרחיה. ואם הקשר של המוזיאון עם שדה האמנות אבד, מהו תפקידו החדש של המוזיאון. האם מעמדו המנותק אינו מבשר על סיום תפקידו כמקדש האמנות?
בדומה לעבודתו של יואב, אמנית הפרפורמנס מורן אסרף, חרטה על הקיר באמצעות כרטיס אשראי ומטבעות של עשר אגורות את הכיתוב "חשיפה אינה שווה כסף", כביקורת על מרבית ההצעות להשתתפות בתערוכה המציעות חשיפה ללא תמורה כספית לאמן. רק שכאן, מורן מילאה את הכיתוב בחינה ומטבעות כסף, כקריצה אירונית לביטוי החרוט ולטקס החינה המרוקאי, כאות לחניכה ושמחה. למען הסר ספק, אמנים אינם צריכים להשתתף בתערוכות ללא תמורה כספית או אחרת.
פעולות נוספות במיצג: שירה גפשטיין מוסקוביץ בחרה בפירוק סטרוקטוראלי של הדימוי של כלבתה שיבולת ז"ל כשהיא עוסקת באבדן משפחתי. יורם חישין כתב על רצפת המעבדה, באמצעות גבס ואבקת חלודה, קדיש לזכר אביו שנפטר לאחרונה. יבגני מרמן חרט ציור משטיח קיר מילדותו עם דימוי של צבי ביער ובמהלך המיצג ישן ונרדם על ידו, בנישה בגובה שני מטרים. גיל דסיאנו ביטון וניר שיטרית יצרו את הביטוי "בוצינא דקרדינוטא" ככתובת אש, ששרפו בשטח פתוח וצילמו כעבודת וידאו. משכית גולן חרטה את הכיתוב " אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו" של הרב שלום שבזי (מאה 17). אבנר שר, בחר לצרוב עם מבער, את העמוד הראשי במעבדה, כחלק מציורי קיר המזכירים ציורים פרימיטיביים במערות כשהוא שואל האם ההתנהגות האנושית בשנת 2020 אינה מחזירה אותנו אל המערות ויצר ההישרדות. ענבל מארי כהן, ציירת היפר ראליסטית בעשייתה, בחרה לחנוך את המהלך, במיצג תיאטרלי יותר, המשלב עשיית קוסקוס ואמנות, כסמל לחניכת הבית.
במהלך "החניכה" שאבתי, כאוצר, השראה משני מקורות: הראשון התרחש בשלהי שנות החמישים על ידי הוגה האוצרות העצמאית הרלד זימאן (Harald Szeemann) שאצר בקונסטהלה ברן (Kunsthalle Bern) את אחת התערוכות המשמעותיות שישנו תפיסות בתצוגת אמנות, חשיבה ומחקר: "WHEN ATTITUDES BECOME FORM". בערב הפתיחה האמן מייקל הייזר (Michael Heizer) ריסק את מדרכת הכניסה למוזיאון, כשהוא מספק על ידי הריסה זו את חומרי הגלם שישמשו ליצירה עבור כמה אמנים בתערוכה. המקור השני הוא טקס חניכה משבט הסמבייה בפפואה ניו-גינאה. לציון המעבר מנערות לבגרות, חורטים על גבם של החניכים ציורים בצורת בליטות שיש לתנין על גבו. לאחר מסע של סבל, זיהומים וייסורים, הופכים הנערים לגברים ומקבלים סימבולית את כוחו של התנין, מושא להערצה בקרב אותם שבטים.
מהלך "חניכה" זה מרחיב את מנעד פעולותיו של האוצר העצמאי, אשר עד היום היה צריך להגות, לכתוב, ליזום, להפיק, ולשווק את כל מהלכיו. בפעולה זו הרגשתי כמנצח על תזמורת בזמן אמת, האמנים הם הכלים המוזיקאליים, אשר הוצבו בגבהים שונים במעבדה, מטאפורית, על פי הסדר שיש לכלי הנשיפה או לכלי המיתר בתזמורת. בכל פעם שנכנסתי עם אורחים חדשים וסימנתי להם עמדת תצפית, ידעתי כיצד נוכחותם תשפיע על הצלילים שיצאו מאותה סימפוניה באותה עת. הרי שום סימפוניה אינה אלא אינטרפרטציה מוזיקלית של המנצח והנגנים.
תפקידו של האוצר העצמאי מורחב גם באופן נקיטת עמדה פוליטית חדה וברורה, ללא חשיבה על פילטרים ומסננים ביקורתיים אפשריים. לדעתי, רבים מהאוצרים העצמאיים חושבים על הקריירה שלהם כחלק מקורות החיים, וזה בדיוק אותו מעמד של "היפה" באמנות, אין לו שום תפקיד בשדה האמנות, הוא עוד חפץ אסתטי שנמצא לתקופה מוגבלת ללא חריטת זיכרון בהיסטוריה של האמנות. לכן, הרלד זימאן הוא בעיניי הסמל לנקיטת עמדה אוצרותית, ועם זה אני הולך קדימה.
המיצג "חניכה" ייפתח לקהל במעבדה – הרצל 119 תל אביב, בתאריך 17.07 בשעה 11:00 לתקופה של שלושה סופי שבוע.
אמנים:
אבנר שר | שירה גפשטיין מושקוביץ | רתם רשף | גיל דסיאנו ביטון | אייל סגל | ענבל מארי כהן | יבגני מרמן | יעל ברונר רובין | דן אלון | מורן אסרף | יואב ברנר | משכית גולן | ניר שטרית | יורם חישין
אוצר: שרון תובל
עוזרת אוצר: רוני בן טובים
גרפיקה: יעל ברונר רובין
צילום: קינסט הפקות (Keenest)
by GemPlan